לאחר שהצעת החוק להרחבת סמכויות בתי הדין הדתיים אושרה השבוע לקריאה ראשונה, נזכרתי באמירתו של שר האוצר סמוטריץ' בפברואר 2023 לפיה הוא "מבטיח לשמור על זכויות האדם", כשנשאל מי יגן על הזכויות של כולנו אם מסירים את כל הבלמים על הממשלה במסגרת השינויים במערכת המשפט.
הצעת החוק מבקשת לאפשר לבתי הדין הרבניים ולבתי הדין השרעיים לדון כבוררים בנושאים אזרחיים כמו סכסוכי עבודה, סכסוכי שכנים ועוד, ככל שהצדדים הסכימו על כך. אבל כששואלים מי יבטיח שההסכמה היא אמיתית, בייחוד במקרים של פערי כוח כמו בין מעסיק ועובד בשכר נמוך - התשובה היא: "נסמוך על בתי הדין".
חבר הכנסת פינדרוס אף הגדיל ואמר שאם אין הסכמה, בתי הדין ישכנעו את הצד שאינו מסכים להיעתר. האם זה נשמע כמו הסכמה חופשית?
אמנם, בנוסח המעודכן של הצעת החוק הוכנסו שינויים אשר מגבירים את ההגנה מפני הסכמה בכפייה, אבל עדיין אין מענה לשאלה אם עובדת בשכר נמוך שחוששת לאבד את עבודתה תוכל להתנגד, גם לא לשאלה אם בכלל יאפשרו לנשים להעיד במסגרת הדיון, בהתחשב בכך שבתי הדין עלולים לראות בהן פסולות לעדות.
בדיון קודם על הצעת החוק אמר נציג הנהלת בתי הדין הרבניים כי "אין כופים נשים על דין דתי". מה יהיה על אותה אישה שנקלעה להליך כזה בעל כורחה, ועתה נתקלת באפליה כלפי עדותה, בבית דין שיושבים בו רק דיינים גברים?
חלק מההגנות שנכללו בחוק, מחייבות את בתי הדין לכלול בפסיקתם חוקים המגנים על זכויות יסוד, כדוגמת חוק שוויון זכויות האישה וחוקי יסוד בדיני עבודה. חובה זו בחוק אמורה להיות מובנת מאליה אלא שניסיון העבר מלמד שכשבתי דין עסקו בנושא אזרחיים (עד 2006), הם נהגו לפסוק לעיתים רבות בניגוד לחוקי המגן. בנוסף, יש נושאים שאינם מוסדרים בחקיקה שצוינה בחוק ועדיין נדרשת לגביהם מחויבות בסיסית לערכים של שוויון. לפי מה, למשל, יפעל בית הדין במקרה של טענה כלפי מעסיק על חוסר טיפול ראוי בהטרדה מינית (כשלא מדובר בסוגיה פלילית)? התשובה היא אותה תשובה: "נסמוך על בתי הדין".
זו לא רק שאלה של ערכים ותפיסות עולם. בחלק מהנושאים הבעיה היא היעדר מומחיות. לא במקרה הוקמו בתי הדין לעבודה, למשל, שלהם סמכות ייחודית לדון בסכסוכי עבודה. סכסוכים אלו אינם ככל הסכסוכים ומחייבים הבנה עמוקה במשפט העבודה. אין מחלוקת כי לבתי הדין הרבניים ובתי הדין השרעיים אין הבנה ייחודית בנושא.
בדיוני הוועדה נטען פעם אחר פעם כי אין הבדל בין בתי הדין הדתיים לבין כל בוררות פרטית, שגם היא לא יכולה להבטיח הסכמה בכפייה או מומחיות ייחודית, אבל ההבדל הוא דרמטי. בוררות פרטית כשמה כן היא; היא אינה ממומנת על ידי הציבור ואין לה חזות ממלכתית שכוללת סמלי שלטון כמו סמל המדינה. לכן סביר פחות שאחד הצדדים יטעה לחשוב כי מדובר בבוררות מצד המדינה. לעניין זה נטען בדיונים שלבתי הדין הדתיים עדיפות כי הם מוסדות מפוקחים, בניגוד למוסדות הפרטיים. אם זו הבעיה, שיפעל המחוקק להגביר את הפיקוח על מוסדות פרטיים.
בבדיקה שערכנו במכון הישראלי לדמוקרטיה לא מצאנו אף מדינה דמוקרטית שמאפשרת דיון על בסיס דין דתי בלבד במוסדות ציבוריים. גם במדינת ישראל, היהודית והדמוקרטית, אין מקום להרחיב את סמכויות בתי הדין הדתיים. מי שמעוניין בבירור סכסוכיו על בסיס הדין דתי - ישנם מוסדות פרטיים למכביר לפנות אליהם.
מנגד, מנגנוני ההגנה על זכויות, בעיקר עבור קבוצות מסוימות באוכלוסייה, אינם רבים וצריך לחזק אותם, לא להחליש. הבטחות על כך שהזכויות יישמרו אינן מספקות לעניין זה.
הכותבת היא עורכת דין, מנהלת המרכז לערכים ולמוסדות דמוקרטיים במכון הישראלי לדמוקרטיה