בסוף השבוע האחרון קיבלנו שוב תמונה חדה - ולצערי, לא חדשה - של שני קצוות של אותה הידרדרות מוסרית. לא בפעם הראשונה, ברצועת עזה דווח על חיילי צה"ל שיורים לעבר אזרחים המתקרבים לנקודות חלוקת סיוע, אנשים נואשים שביקשו מים או אוכל. נראה שירי כזה הפך כמעט לשגרה, לא עוד חריגה של חייל בודד, אלא מדיניות מוצהרת של ירי חי לעבר אזרחים שקיבלה גיבוי מהפיקוד הבכיר. בחסות המלחמה איבדנו כל תדמית של טוהר הנשק.
בגדה המערבית, שוב ראינו מתנחלים רעולי פנים תוקפים - הפעם חיילי מילואים, ובמקרה נוסף, מיידים אבנים לעבר רכב צבאי שהסתיים בירי בנער בן 14. כאן כבר אין הפתעות: גל אלימות ארוך שנים שמכוון לרוב כלפי פלסטינים, ורק כשהוא מופנה כלפי חיילים, או חוצה רף זעזוע חריג, מצליח לעבור את סף תשומת הלב הציבורית. התגובות של הממשלה ונבחרי הציבור רפות: אין גיבוי לכוחות הביטחון, אין ענישה לפורעים, ולעיתים אפילו האשמה מוטחת כלפי החיילים עצמם.
יש שיטענו שמדובר בשני סיפורים שונים, אולי אף הפוכים - בעזה ישראל מדגימה כוח ונחישות, ובגדה - רפיסות. אבל האמת הכואבת היא שזו אותה תופעה. האלימות בשני המקומות מתאפשרת בראש ובראשונה בזכות אדישות מוסרית עמוקה. במשך שנים, הפגיעות בפלסטינים בגדה היו עניין שבשגרה - החברה והתקשורת בחרו לא לראות ולא להפנים. האדישות הזו, יחד עם ממשלת הימין הקיצוני, מלבים את הפורעים.
גם בעזה, אותה אדישות ציבורית היא שמאפשרת את הפקודות הבלתי נתפסות ואת הציות העיוור. פשעי אלימות, בין אם הם תולדה של הפקרות או של ציות, מתאפשרים רק בחברה שמעדיפה לא לדעת, לא לשאול, לא להפעיל שיפוט מוסרי.
חנה ארנדט תיארה את המנגנון הזה כשכתבה על "הבנאליות של הרוע": לא אנשים רעים, אלא המון רגיל שמבצע פקודות, עוצם עיניים, לא שואל שאלות, ונותן למערכת להמשיך בשלו. הדינמיקה הזו מלווה את החברה הישראלית וחוצה את הגבולות בין עזה לגדה - זה מתחיל בממלכתיות, ממשיך בהעלמת עין ומסתיים בשיתוק מוסרי קולקטיבי. כשדיבר יאיר גולן על תהליכים שמזכירים את אירופה של שנות ה-30, עוד לא הפנמנו כמה עמוקה ונכונה ההשוואה.
ובתוך כל זה, החטופים הולכים ונשכחים. חיילים נהרגים, הפצועים מתרבים, המונים בפוסט-טראומה. תשומת הלב הלאומית קופצת ממשבר למשבר - מחוק הגיוס, למבצע באיראן, להפיכה המשטרית. הרגעים בהם אנו עוצרים לחשוב באמת על החטופים ועל מה שהביא אותנו לכאן מתמעטים ומתקצרים. התקשורת, שבכוחה להציב מראה נוקבת לחברה, נסחפת אחרי כל ספין של הממשלה ושוב מסיטה את המבט.
הדינמיקה הזו לא התחילה היום, וגם לא בשנתיים האחרונות. היא תוצאה של עשרות שנים של הזנחת ערכים בסיסיים והימנעות מחינוך לחשיבה ביקורתית. היא תוצאה של חיים ממושכים בצל הכיבוש, שמנרמל ציות מצד אחד אבל התפרעות ואלימות מהצד השני. במציאות כזו קשה לדעת איפה נגמר המותר ואיפה מתחיל האסור.
ובכל זאת, העובדה שמדובר בתהליך ארוך אינה פוטרת אותנו מאחריות לפעולה. להפך - דווקא עכשיו אסור להרפות או לראות במצב כגזרת גורל. האחריות, כמו שאמרה ארנדט, מוטלת בסופו של דבר על כל אחד ואחת. להפעיל שיקול דעת, לעצור, לשאול, לסרב, למחות, להפגין. לא להיות כלי בידי מערכת כושלת, ולא לשתוק מול הפקרות מוסרית. אחרת, לא נוכל לומר שלא ידענו.
בפרפראזה על פתגם סיני עתיק: הזמן הטוב ביותר להתחיל תיקון היה לפני עשרים שנה; הזמן השני הכי טוב הוא היום.
הכותב הוא מרצה בכיר באוניברסיטה העברית, שירת כחובש קרבי במלחמה בעזה