מתנגדי נתניהו צודקים בטענה שהוא חיכה עד הרגע האחרון לתקיפתה של איראן, אבל הם מעדיפים להשכיח את העובדה כי מערכת הביטחון שבה הם תומכים היא זו שמנעה מבצע צבאי כבר לפני 15 שנה.
לאחרונה נשמעת טענה שיצאה ממרחבי שקמה ברסלר ו"אחים לנשק", ולפיה בשונה מראשי ממשלה קודמים, כמו בגין ואולמרט, חיכה נתניהו לרגע האחרון כדי לתקוף. הטענה הזו היא בבחינת חצי אמת - שלעיתים גרועה משקר.
כשמדובר בסכנה קיומית, תמיד עדיף מאוחר מאשר לעולם לא, ומי שבסופו של דבר קיבל את ההחלטה לתקוף באיראן היה ראש הממשלה, בנימין נתניהו. הקרדיט להצלחת המתקפה המורכבת נתון קודם כל למי שנשא באחריות העליונה. גם האשמה, אם המבצע היה נכשל חלילה, היתה רובצת קודם כל לפתחו. עכשיו משוקע אט אט האבק מעל טהרן המופצצת, ראוי שנבין מדוע אכן חיכה נתניהו לרגע האחרון.
איום הגרעין האיראני החל בתחילת שנות האלפיים, לפני יותר מ-20 שנה, כשברובן כיהן נתניהו כראש ממשלה. כשהחל נשיא איראן דאז, מחמוד אחמדיניג'אד, לאיים בחיסול גרעיני של ישראל, ציפה העולם לתגובה ישראלית מיידית. המתקפה על הכור העיראקי ביוני 1981 עוד הייתה צרובה בתודעה הבינלאומית, וכותרות העיתונים התחרו ביניהם בשאלה כיצד בדיוק ישראל תעשה זאת.
היעדים לתקיפה היו אז מעטים, חשופים, מרוכזים ופשוטים הרבה יותר לפגיעה ונטרול. אבל שלא כמנחם בגין, נתניהו התמהמה, ומערכת הביטחון שהלכה והתמכרה לתפיסות פרוגרסיביות, התנגדה באופן מוחלט למתקפה על מתקני הגרעין באיראן. ב-2010 הורו נתניהו ושר הביטחון דאז אהוד ברק, למערכת הביטחון להתכונן למתקפה באיראן, אך ראש המוסד, מאיר דגן, והרמטכ"ל גבי אשכנזי סירבו. במקום להדיחם נתניהו נסוג מהחלטתו, והעביר למעשה את האחריות לבעיית הגרעין לידי האמריקנים.
נתניהו נשא שוב ושוב נאומים בקונגרס ובאו"ם, לחץ בכל דרך על האמריקנים להטיל סנקציות על האיראנים, לעיתים הצליח ולעיתים נכשל, אבל בפועל עבר נתניהו לאסטרטגיה שמעבירה את האחריות לנטרול האיום לידי האמריקנים. מדובר בכשל חמור ביותר שהתרעתי עליו בהיותי חבר בסיעת הליכוד באוזני ראש הממשלה ומעל כל במה אפשרית במשך יותר מ-20 שנה. הכשל היה משולש
- גם ערכית, גם ביטחונית וגם משטרית.
ערכית, כי מדינת ישראל קמה כדי להגן על עצמה בכוחות עצמה. כדי להדגיש את הנקודה הזו 'סחבנו' כל אח"מ שנחת כאן ל'יד ושם' - וכמו אמרנו לו, 'זה מה שקורה כשאין ליהודים מדינה'! והנה קם שלטון האייתוללות והחל לבנות עבורנו מתקני השמדה, ומה שאנו עושים, הוא שוב להעביר את האחריות לידי אותם טייסים אמריקנים שנמנעו מלהפציץ את אושוויץ.
גם ביטחונית הכשל היה ברור. ככל שחלפו השנים, הפך האתגר למורכב הרבה יותר והסכנה הפכה מוחשית יותר.
ומשטרית, הכשל החמור היה שנתניהו הנציח את עובדת היותה של מדינת ישראל 'צבא שיש לו מדינה' ולא להיפך. נתניהו כנציגו הנבחר של הריבון - העם - צריך היה לפטר את הרמטכ"ל אשכנזי ואת ראש המוסד דגן, כשסירבו להכין את המתקפה ולהעמיד את מערכות הביטחון במקום הראוי להן במדינה דמוקרטית, ולא כזנב המכשכש בכלב.
"עד ל-7 באוקטובר כל מערכת הביטחון התנגדה לתקיפה", הסביר ראש המל"ל צחי הנגבי כמה ימים אחרי שיצא לדרך מבצע "עם כלביא". "אחרי 7 באוקטובר כל מערכת הביטחון תמכה". ואכן, במערכת הביטחון הלכה והתקבעה אסכולה האומרת כי לא ניתן להשמיד את מתקני הגרעין ועדיף להגיע למאזן אימה גרעיני בחסות אמריקנית. משמעות הדברים היא לא פחות ממזעזעת. אילולא מתקפת חמאס, מערכת הביטחון היתה ממשיכה להתנגד למתקפה, נתניהו לא היה כופה את דעתו על הגנרלים, ואיראן היתה מגיעה במהירות ליכולת גרעינית.
נסכם ונאמר שאכן ראוי היה לתקוף כבר לפני זמן רב, אך מי שמנע זאת היתה מערכת הביטחון. כשלונו של נתניהו נבע מכך שלא החליף את ראשיה. זהו חציה השני של האמת שממנה מעדיפה ברסלר להתעלם.
הכותב כיהן כסגן יו"ר הכנסת ועומד כיום בראש מפלגת 'זהות' שתתמודד בבחירות הבאות