הלב התכווץ ובמקביל גם התרחב לשמע הידיעה: לירי אלבג, ששוחררה רק לפני חודשים ספורים משבי אכזרי בן 477 ימים בעזה, חוזרת לשירות צבאי, לתפקיד חדש ומשמעותי. לא מתוך חובה - אלא מתוך בחירה.
ההחלטה של לירי לחזור לשירות היא לא רק סיפור אישי של התמודדות נדירה - היא גם עדות מוחשית לרוח של דור שלם. דור של צעירות וצעירים שמצליחים, גם אחרי זעזועים בלתי נתפסים, למצוא את הכוחות להמשיך, לתרום, לצמוח.
הסיפור של לירי הוא גם תזכורת חשובה: חוסן אישי אינו מובן מאליו - והוא בוודאי לא בלתי נגמר. כדי שצעירים יצליחו לצמוח מתוך משבר, לממש את עצמם ולהמשיך לתרום לחברה, הם זקוקים ליותר מהשראה - הם זקוקים לתשתית. מדינה שרוצה בטובתם של צעיריה חייבת ליטול אחריות ולבנות מערך של מדיניות מותאמת. תוכניות ממשלתיות ממוקדות בצעירים, שיראו אותם באמת וייתנו מענה לצרכים הייחודיים שלהם.
סטודנטים רבים נושרים או מסיימים את התואר מבלי שיש להם לאן לפנות - שוק העבודה אינו ערוך לקלוט אותם. לכן, יש להרחיב באופן שיטתי את פרקטיקת ההתמחויות לסטודנטים בשנים מתקדמות ולבוגרי אקדמיה טריים, לקבוע יעד ממשלתי לתעסוקת צעירים, ולבנות תוכנית לאומית לעידוד השארות בנגב ובגליל כמנועי צמיחה אזוריים. צעירים מהפריפריה זקוקים גם למרחבי עבודה מרחוק, שיאפשרו תעסוקה איכותית מהמקום שבו הם חיים. בנוסף, יש להשקיע בתוכניות הכשרה מקצועית ייעודיות לצעירים, ובמקביל להעניק תמיכה ממשלתית ליוזמות בתחומי ההכשרה, ההכוונה וההשמה.
המסר ברור: יש כאן דור מסור, מוכשר, מלא ברצון לתרום ולהגשים את עצמו. אבל התחושות בשטח הן של עייפות, חוסר אמון, והיעדר אופק ברור. אם לא נדע לשקם את האמון, לחזק את מערכות ההשכלה וההכשרה, לצמצם את הפערים ולהתאים את הכלים למציאות המשתנה - כולנו נשלם מחיר כבד. אמון הצעירים במדינה הוא נייר הלקמוס של השיקום הלאומי שלנו.
לירי חזרה. ובחזרה הזו יש אמירה חזקה: אפשר גם אחרת. אבל האחריות לעתיד של הצעירים בישראל אינה יכולה ליפול על כתפיהם בלבד. מי שבחרו להאמין במדינה - ראויים לכך שהיא תאמין בהם בחזרה.
הכותבת היא מנכ"לית עמותת אלומה