המלחמה נגמרה, עכשיו נותר רק לראות מי יהיה האחרון שימות

שאלה לוותיקים שבים הקוראים, בני החמישים ומעלה - שיצא להם לשרת בלבנון בתקופה הארוכה מדי שבין תום מלחמת לבנון (לימים: "הראשונה", כלומר "מבצע שלום הגליל" שהסתבך) להסגת כוחות צה"ל אל מעבר לגדר: אתם זוכרים מה היה כתוב בראש הלוחות בחמ"ל של כל מוצב? הרשו לי לרענן את הזיכרון: "המטרה: הגנה על יישובי הצפון".

כלומר, ברמה המבצעית עסקנו בטווסים, פתיחות צירים ומארבים, אבל ברמה העקרונית - כך הובהר לכל חייל, המטרה הייתה להגן על שלום של תושבי הגליל.

התחושה הזאת הלכה ופחתה ככל שחלף הזמן והמטרה הפכה פחות לשמור על הגבול ויותר לשמור על עצמנו: לא להיקלע למארב, לא לעלות על מטען צד, או שייפול חלילה איזה פצמ"ר על הראש - ועוד כגון אלה, ששלחו כמה חיילים בכל חודש למה שכינינו אז "קיצור פז"ם", כלומר - העלאה מיידית בדרגה, אם אתם יורדים לסוף דעתי.

ככל שהלך הפינוי והתקרב, בעיקר כמובן לאחר שנבחר אהוד ברק לראשות הממשלה, במאי 1999, הפכה התחושה הזאת לעניין היחיד שהעסיק את כוחותינו בשטח: איך לא להיות האחרון ש"יזכה" לעלייה מיידית בדרגה.

משאיות ספארי הלכו ובאו דרך שער פאטמה או שער עגל, לוחמים אכלו באגט אצל "דודה אסתר" והתבדחו שאפשר שזו הסעודה האחרונה, "ארבע אימהות" הפגינו מעבר לגדר, בכנסת ניטש הוויכוח, אבל מבחינת הלוחמים התחושה הייתה פשוט שצריך לשמור על החיים כדי שלא להיות הפראייר האחרון שייפול על אדמת לבנון, במשימה שאיבדה כבר מזמן את הקשר למטרה המקורית שלה (להרחיק את משגרי הקטיושות של אש"ף מרחק 40 קילומטר מהגבול - כך לפחות על פי המטרה הרשמית שהושגה לציבור, עוד לפני שתכנית "אורנים" הגדולה של אריאל שרון נודעה ברבים).

נזכרתי ברחשי הלב ההם עת סיפר לי השבוע חבר ילדות שהבן הצעיר שלו עומד להיכנס לעזה. כמו יותר מ-90% מהישראלים הוא תמך בכל ליבו ביציאה למלחמת אין ברירה, אחרי 7 באוקטובר, כשהבן שלו היה עדיין תלמיד בתיכון, כמו רובנו הוא סבר שהסבל של האוכלוסייה האזרחית היא בגדר רע הכרחי כדי למצות את הדין עם הרוצחים המתועבים, שההרס שנזרע מסביב צריך להיות על מצפונם של מי שהוציאו מקרבם את המפלצת, תמכו בה, הכילו אותה, יצאו לחגוג את הטבח ברוב עם.

כמו רובנו הוא צהל על כל חטוף שחולץ - בין אם המעטים שהובאו ארצה במבצעים הרואיים ובין על הרבים שנפדו במשא ומתן. עכשיו מעניין אותו רק דבר אחד, כשנסיגת צה"ל - תהא המתכונת אשר תהא, היא כבר בבחינת עובדה מוגמרת: שהבן שלו לא יהיה הקורבן האחרון.

בשולי המחנה יש עוד מי שמפנטזים על כיבוש מלא של הרצועה, אולי על התיישבות מחדש, אולי על "רילוקיישן" כפי שהם מכנים הגירה (מרצון, בטח שמרצון) - לכל אלהה משמשים שרי הימין הקיצוני כפה. אבל מדובר באמת בשוליים שבשוליים, רוב הציבור יודע שהמשחק נגמר.

אם למישהו היה ספק בכך שסוף המערכה בעזה (גם אם תימכר לציבור הישראלי בשיטת הסלאמי ותוצג בתחילה כהפסקת אש טקטית שנועדה לאפשר את מה שמכונה "מתווה ויטקוף") הוא קרוב מתמיד, באו ציוצי טראמפ על משפט נתניהו, שנוסחו בקפידה רבה מדי כך שהסגירו את מחבריהם והבהירו מעל לכל ספק: מדובר בחלק מתשלום עבור עסקה.

כאשר מוסיפים לזה את דברי הרמטכ"ל שהודלפו בכוונה למי שיוליכו את המסר לציבור, מבינים שגם צה"ל מיצה את המערכה. מפה והלאה זה יכול להיות או טבח, שהקורבנות המיידים שלו יהיו קודם כל החטופים - או התקפלות.

חמאס אולי מוכה, מי שרוצה יקרא לו "מובס", אבל הוא כרגע הגוף היחיד שיכול למנוע בסרבנותו, את יישום ההבנות שהושגו מעל לראשו. אותן שיחות "קירבה" שישראל נאותה להן הלילה נועדו בעצם למכור את ההבנות שלהן שותפים כל השחקנים האחרים, מלבד ההנהגה האמורפית של חמאס (פעם עוד היו לה פנים ושמות).

בינתיים שמעו בנגב, רק אמש, את צמד המילים שהפך מוכר בכל בית בישראל "צבע אדום". נכון, רק שתי רקטות - ועדיין, תזכורת לכך שאותו ארגון לא הובס לגמרי. כשמצרפים לכך את השיגור מתימן שהכניס למקלטים גם חלק מתושבי המרכז, מקבלים עוד כתם על מה שיוצג לציבור הישראלי בקרוב כ"תמונת ניצחון".

נתניהו יודע את זה, לכן הוא משווק את סיומה (הלכה למעשה) של הלחימה בעזה כפועל יוצא של מה שהציבור הישראלי מפרש כניצחון על איראן. שם הז'יטונים שלו - לא מלחמת התשה בעזה שאולי גרמה לנזקים עצומים לחמאס ולחורבן מטורף, אבל סופה שהתישה גם את הציבור בישראל (20 נופלים בחודש יוני הם פי כמה מממוצע החללים בלבנון בימים שבין סוף מלחמת לבנון הראשונה ועד לנסיגה המלאה), אלא על כך שההישג באיראן מקרין גם על עזה. אשרי המאמין.

סמוטריץ' ובן גביר יפרקו לו את הממשלה? אדרבא: בקונסטלציה מסוימת עוד יתברר שלנתניהו זה לא רע בכלל. המהלך יאפשר לו לשבור בחדות למרכז, להביא בהמשך לעסקת חטופים גם פתח להסדר אזורי רחב יותר - ולהשאיר לצמד-לא חמד את הקולות שמימין. מה הם יעשו איתם בדיוק? יחברו לבנט, איזנקוט או לפיד?

כלומר, האצבעות של סיעות הימין בכנסת אולי יאבדו לממשלה זמנית ויקצרו את ההמתנה לבחירות שממילא מתקרבות, אבל הקולות של מצביעי המפלגה שמימין לליכוד הם אלה שהכי בטוחים בכיס של נתניהו, עוד לפני החרדים.

סמוטריץ' יצטייר כמי שעמד על הרגליים האחוריות והפיל את הממשלה? נפלא - זה אולי מה שיעביר אותו אל מעבר לאחוז החסימה, שכן הסיוט האלקטורלי הכי גדול של נתניהו הוא שלושה מנדטים של קולות ימין שיורדים לטמיון. אם המחיר הוא לתת לסמוטריץ' לשחק אותה נפוליון - שיהיה.

ימים של סוף מלחמה הם ימים שבהם היא מאבדת קשר למטרותיה המקוריות. לפעמים זה קורה הרבה קודם: בלבנון יצאנו לגרש את ערפאת וגורשנו על ידי נסראללה.

בעזה יצאנו לנקום על טבח 7 באוקטובר. למנוע את הבא. האומללים שנחטפו ממיטותיהם, כך היה ברור כבר מהרגע הראשון, יותר מאשר היו מטרת המלחמה היו מקל בגלגליה והשמדת חמאס הייתה כותרת אמוציונלית ביחס לאפשרות להכחיד ארגון טרור תוך כדי ניסיון לשחק, איכשהו, לפי הכללים שמתירה הקהילה הבינלאומית, שהשתייכות לה היא עדיין צורך קיומי של מדינת ישראל.

ימים אחרונים של מלחמה הם ימים מכוערים. ימים שבהם הופכים לוחמים צעירים לאנשים מבוגרים ומפוכחים, ימים שמתברר בהם שהאמונה הנאיבית שעמה יצאו לקרב, חדורי אמונה ונכונים לכל קורבן, הייתה לא יותר ממטבע עובר לסוחר בידי פוליטיקאים.

אלה שהטילו אותם למערכה הם גם אלה שסגרו דיל מעל לראשם על סיומה. תאהבו את הסיום הזה או לא, אבל הוא כבר עובדה מוגמרת.

הלחימה עתה היא לא כדי להשיג הישגים טקטיים, בטח שלא אסטרטגיים, אלא על תיקונים קטנים שייקלו על שיווק תמונת הסיום לציבור כ"ניצחון".

אלה הימים שעליהם שרה להקת כוורת באירוויזיון, אחרי מלחמת יום הכיפורים "נתתי לה חיי" ובהמשך - "למדתי מה זה סתם ונעלבתי". כן, העלבון מגיע תמיד אחרי המלחמה והוא מאחד גם את מי שחשבו שהייתה צריכה להסתיים כבר לפני שנה ומעלה - וגם את מי שחשבו שצריך למחוץ את עזה עד צאת נשמתו של החמאסניק האחרון.

אלה גם אלה יודעים שהמשחק שהתנהל מעל לראשם נגמר, כל תקוותם כרגע היא כמו זו שהייתה לחיילי צה"ל בשנים האחרונות בלבנון: לא להיות האחרון ש"יעלה בדרגה" בנסיבות שאין מיותרות מהן.