עזיבתו השקטה של הרמטכ"ל לשעבר גדי איזנקוט את המחנה הממלכתי לא עוררה מהומה ציבורית ולא לוותה בתופים ובמחולות. הוא לא הודח ואפילו לא פרש בזעם מהחיים הפוליטיים. אבל לעיתים, דווקא המהלכים השקטים הללו הם אלו שפותחים סדקים גיאו-פוליטיים במפה הפוליטית, ואם נדייק - דווקא שקט הוא תחילתה של רעידת אדמה.
בעוד איזנקוט עצמו עזב בצניעות, ההשלכות של המהלך מתחילים להתבהר: המחנה הממלכתי מתערער ויצטרך לחשוב על נתיב אסטרטגי חדש, קולות ישנים חוזרים למגרש הפוליטי, כרגע בעיקר לגוש השמאל-מרכז וכמו באפקט הפרפר, הרי שבימין יהיו כאלו שיצטרכו לעקוב אחר המהלכים שיבחר גנץ לעשות.
איזנקוט שימש עוגן ביטחוני ושקט בגוש המרכז. הוא לא ניסה להוביל או ללכת על ראש המלך במפלגתו, אך נוכחותו שידרה יציבות, חשיבה יצירתית והרבה סבלנות שהתאימה ל-DNA של גנץ. אך כעת, לצד עזיבתו, גנץ יצטרך לעשות חושבים לאן לפנות, כי התדרוכים והארכיון של הכתבים והפרשנים שמראים כי כולם נטשו אותו בסופו של דבר לא תורמים לו כרגע. עוד לא זרחה השמש וכבר החלו הדיווחים, כי מי שהיה האיש של איזנקוט בסיעה עושה את הדרך חזרה לחברו הקרוב נפתלי בנט.
כמו באותו דימוי, כאשר פרפר מנפנף בכנפיו בברזל נוצרת סופה בארצות הברית - כך גם כאן, היעדרותו של איזנקוט יוצרת חלל תודעתי בתוך המחנה הממלכתי. אותו חלל מייצר סערות במפלגות אחרות שעל פני השטח נראה כי אין קשר ביניהן מכיוון שהם לא באותו הגוש, אך הקשר ייקבע על פי הנתיב האסטרטגי שיבחר לעשות יו"ר המפלגה בני גנץ.
כמו בצבא ובתכנון אסטרטגי, הוא יצטרך להניח על שולחנו מפה עם שני נתיבים. הנתיב הממלכתי, שיפנה לקהלים חדשים שבימים אלו נמצאים כמעט ללא קורת גג, כמו הציונות הדתית שרובה ככולה ממלכתית וגישתה בריאה, ואלה שנמצאים בימין אך לא רוצים את נתניהו ומרוב בלבול הם חונים כרגע במפלגתו החדשה של בנט כי אין מפלגת ימין נוספת. הנתיב השני - נתיב רל"ב (רק לא ביבי). לא מרכז, אלא שמאל על מלא, שלא רוצה את נתניהו ומבחינתם לשבת באופוזיציה כשהם מאמינים שהזמן יעשה את שלו.
כך או כך, נראה כי מה שמתחיל בפרישת רב אלוף אחד עלול להסתיים ברעידת אדמה ענקית. אפקט הפרפר - לא פחות.
הכותב הוא יועץ אסטרטגי