אינטליגנציה פוליטית, היא ההבדל בין מי שמנהיג את המציאות לבין מי שהמציאות דורסת אותו. זאת לא שאלה של ערכים או כוונות טובות, אלא יכולת קרה, כמעט צינית, לקרוא את הלוח, להבין מי השחקנים, לזהות מי מחזיק בסכין ולהיות הראשון שחותך. היא כוללת גם שליטה במבנה הכוח, זיהוי אינטרסים, ניתוח מצבים מורכבים, הבנת רגעי הכרעה - ויכולת לפעול בדיוק איפה שכולם מהססים. בלי זה, אתה לא פוליטיקאי. אתה ניצב. במקרה הטוב, קישוט יפה בממשלה של אחרים, וברע, אידיוט שימושי שמאפשר למתחרים מרים לשרוד עוד סיבוב.
בני גנץ הוא דוגמה קלאסית למה שקורה כששולחים גנרל לקרב פוליטי בלי מצפן, בלי מפה ובלי שמץ מושג איפה טמונים המוקשים. בהתחלה הוא נראה כמו הפנטזיה הרטובה של ישראל הישנה והטובה. יפה תואר, קול נמוך ורגוע, לשון עדינה, רקורד ביטחוני מהודק, וניחוח קל של "גבר גבר" שפגש את "הטוב המשותף". אנשים רצו להאמין בו, כי הוא לא היה ביבי, לא היה לפיד, ולא היה כמו אף אחד אחר. הוא היה עד כדי כך נקי, עד שנראה אפילו א-פוליטי.
וזאת בדיוק הייתה הבעיה.
ההתחלה הלוא נראתה כמו סרט תעודה, על כל הטעויות שגנרלים עושים כשהם חושבים שהפוליטיקה היא גרסה מרוככת של המטכ"ל. היא לא. היא זירה אחרת, עם כללים אחרים, ומרפקים מחודדים לא פחות. אבל איכשהו, בזכות מזל וסדרת צירופי מקרים, והאנשים סביבו, הוא הגיע לעמדת כוח. לא בזכות תחכום או כישרון יוצא דופן.
ואז הגיעה הקורונה והרגע שבו היה צריך לבחור אם להאמין לנתניהו ולהצטרף לממשלת האחדות הלאומית שלו - או לא. כל עוזר פרלמנטרי זוטר היה שואל את עצמו, מתי לאחרונה האיש הזה עמד מאחורי המילה שלו? גנץ, לעומת זאת, הקשיב למוזיקה של האחדות והתמסר לתווים. הוא האמין שהיום שבו יפסיק להיות "החליפי" ויהפוך לראש הממשלה בפועל קרוב, והתבדה. הוא גולגל בזפת נוצות, ובוז ציבורי.
אבל איכשהו הקסם עבד שוב. איכשהו הוא קם. הציבור סלח, ממשלת השינוי קמה ונפלה ואז הגיע 7 באוקטובר ואיתו שעת מבחן נוספת. גנץ בחר בדיוק אותה הדרך. לדבר על אחריות לאומית במקום להפעיל כוח פוליטי. להיות נעים במקום להיות חכם.
הוא נענה לקריאתו של נתניהו ונכנס לממשלה בשם העם והאחריות הלאומית, וקיבל נקודות זכות על היכולת לבלוע את העלבון ולשים את טובת המדינה לפני האגו. הציבור העריך את המחווה. אבל גם הפעם זו לא הייתה תוצאה של תחכום פוליטי אלא של כוונה טובה. ועם כוונות טובות אפשר לנהל עמותה. לא מדינה.
בדיעבד התברר, שגנץ שוב נשכב על הגדר בשביל נתניהו, איפשר לו לשרוד את המשבר הקשה בתולדות ישראל וחטף בעיטה בפרצוף, אשמות, ובוז, כאילו היה אחראי ישיר למחדל ולא מי שניסה לעזור לתקן.
זה בדיוק הרגע שבו אפשר היה לצפות, שמישהו עם כמה קילומטרים טובים בפוליטיקה ילמד סוף-סוף את הלקח, יתחיל להבין את המשחק, יחזיר מלחמה, ישלוף סכין. אבל כשאין לך את זה - לא יעזור בית דין. אתה לא תהיה ראש ממשלה.
וכמו עוף החול הוא קם שוב, ניקה את האבק שהצטבר בשריטות שנחרצו בשריון הטפלון שלו, והמשיך הלאה. הסקרים שוב החמיאו. הציבור שוב סלח. למה? לא ברור. הוא לא שינה אסטרטגיה, לא אמר משהו שובר שוויון, לא התנהג כמו אופוזיציה לוחמת, פשוט המשיך במומנטום של הכלום. נאומים ריקים, הצהרות עייפות, בתקווה שהמזל ישחק עוד פעם לטובתו.
ואז קרה מה שתמיד קורה כשאין לך שליטה פוליטית: אחרים מזהים את החולשה שלך לפניך. גדעון סער וזאב אלקין הסתכלו בעיניו הכחולות וראו רק תקרה נמוכה מדי, פרשו והצטרפו לקואליציה על הראש שלו.
מה עשה גנץ? שום דבר. לא נלחם. לא התחנן. לא הפך שולחנות, לא השכיל להבין שכל אצבע בכנסת קובעת את עתידו. שהוא לא יכול להרשות לעצמו לאבד חיילים, בטח לא כאלה שמחוברים לציר המרכזי - ימני. אבל גנץ? הוא בירך אותם. בידידות. בחיוך. עם כל הנימוסים המושלמים מדי. בזכותו ובמו ידיו, ממשלת נתניהו שורדת עד עצם היום הזה.
והמפולת נמשכה. סער ואלקין רק פתחו את הדלת. גדי איזנקוט ומתן כהנא הרגישו שהשלד הפוליטי מתפורר להם בידיים והודיעו על עזיבה. זאת לא פרישה טכנית על מי יהיה ראש המפלגה. זאת אבחנה חדה של אנשים שמבינים שאין עתיד במקום בלי כיוון, בלי עמוד שדרה, ובלי הנהגה שיודעת מה היא עושה.
אייזנקוט, קצין מנוסה, קפץ מהסירה לפני שהיא שוקעת לגמרי, בתקווה להתברג גבוה במפלגה אחרת, לפני שיהיה מאוחר מדי. במקום להקשיב לאינסטינקט המתבקש, להציע לו לעמוד בראש ולקחת את ההובלה במיידי, הוא לא ניסה לעצור אותו, אלא ליווה אותו ונשק לו לשלום.
צריך להגיד את זה בצורה הכי פשוטה. לגנץ אין את זה. אין לו ראייה חדה. אין לו אינסטינקטים. אין לו את היכולת לבנות מהלכים, ליצור מנופים, לשחק שחמט פוליטי, לייצר תכנית אסטרטגית גדולה. כרגע גם אין לו, ככל הנראה, אנשים שישחקו בשבילו. יש לו רק מזל וגם הוא מתחיל להיגמר.
כי בני גנץ הוא לא רק טרגדיה פוליטית, הוא טעות שחוזרת על עצמה. ומי שימשיך להיצמד אליו פשוט ייפול איתו. הוא מוכיח שוב ושוב שאפשר להיות הכי טוב בצבא, להיות איש ישר ונקי, ועדיין להיות הכי גרוע בפוליטיקה. ובמדינה כמו ישראל, לצערנו, זה לא מספיק.