בשיח הציבורי והביטחוני הישראלי, המונח "ניצחון" הפך לגמיש ונתון לפרשנות. אנו שומעים על "הישגים מבצעיים מרשימים", "פגיעה ביכולות האויב" ו"שיקום ההרתעה". אך על פי כלל ברזל פשוט, המציאות עשויה להיות שונה בתכלית: אם צריך להסביר ולהוכיח שהשגת ניצחון, כנראה שלא ניצחת באמת.
ניצחון אמיתי, כזה שאינו דורש יחסי ציבור, הוא אירוע חד וברור שאינו מותיר מקום לספק. ניצחון בעלות הברית על גרמניה הנאצית ויפן במלחמת העולם השנייה לא היה נתון לפרשנות. האויב נכנע ללא תנאי, והמציאות בשטח השתנתה באופן דרמטי ומוחלט. איש לא היה צריך לשכנע את אזרחי לונדון או ניו יורק שהם ניצחו; הם פשוט ידעו זאת.
כאשר אנו בוחנים את המערכה הנוכחית מול איראן ושלוחותיה, אנו נתקלים במציאות הפוכה. בעוד בישראל מדברים על הצלחות, בצד השני חמינאי מכריז על ניצחון אסטרטגי איראני. עצם העובדה ששני הצדדים טוענים לניצחון היא ההוכחה הטובה ביותר לכך שלא הושגה הכרעה ברורה. מה שהושג, ואין לזלזל בכך, הם הישגים טקטיים, לא ניצחון אסטרטגי.
הניתוח הביקורתי של המצב חושף מספר נקודות תורפה מהותיות באסטרטגיה הנוכחית. הבעיה הגרעינית נותרה בעינה: גם אם הושגו פגיעות כאלה ואחרות בתוכנית הגרעין האיראנית, הוויכוח על מידת הנזק ומשך העיכוב עדיין קיים. חשוב מכך, הפעולות הללו מטפלות בסימפטום - התקדמות התוכנית - ולא במחלה עצמה: המשטר האיראני, השואף להשיג נשק גרעיני בכל מחיר. כל עוד המשטר על כנו, השאיפה הזו תישאר, והמאמץ יחודש.
השארת המשטר - השארת הבעיה: ההחלטה להימנע מפעולה שמטרתה ערעור יציבות המשטר בטהרן דומה באופן מצמרר להשארת שלטון חמאס ברצועת עזה לאחר סבבי לחימה קודמים. בשני המקרים, מדובר בהשארת אויב אידיאולוגי בשלטון, מה שמבטיח שהשקט יהיה זמני בלבד וישמש אותו להתעצמות לקראת הסבב הבא. ההיסטוריה מלמדת אותנו שזו נוסחה בטוחה להמשך שפיכות הדמים.
היעדר מנגנון פיקוח ואכיפה: ניצחון אמיתי מלווה במנגנונים המבטיחים את שימור תוצאותיו. במקרה של איראן, לא קיים מנגנון אכיפה ופיקוח אפקטיבי ומתמשך, בדומה לזה שאמור היה להתקיים בצפון על פי החלטה 1701 (גם אם יישומו בעייתי). ללא מנגנון כזה, כל הישג הוא זמני ושביר.
נקודה אחרונה וקריטית נוגעת לתפיסה התרבותית-דתית של המאבק. בתפיסה האסלאמית הקיצונית, המונח "הפסקת אש" (הודנה) אינו צעד לקראת שלום קבע, אלא הפוגה טקטית. זהו זמן המנוצל להתארגנות מחדש, לחידוש מלאים ולהתעצמות לקראת חידוש המערכה בתנאים נוחים יותר. כל הסכמה שבשתיקה או הבנה לא כתובה נתפסת על ידי הצד השני כחולשה וכחלון הזדמנויות, ולא כסיום הסכסוך.
לסיכום, הדיבורים על "ניצחון" במערכה מול איראן הם במקרה הטוב אופטימיות חסרת בסיס, ובמקרה הרע אשליה מסוכנת. הושגו הישגים טקטיים חשובים, אך המחלה - משטר האייתוללות ושאיפותיו ההגמוניות - נותרה בעינה. כל עוד לא יטופל שורש הבעיה, וכל עוד האויב נותר על רגליו ומכריז על ניצחון משלו, אנו נידונו לסבבים נוספים. הניצחון האמיתי, זה שלא צריך לדברר, עדיין רחוק.
הכותב הוא מומחה לתקשורת פוליטית מהמכללה אקדמית כנרת