בימים אלה מקיימת ועדת הכנסת דיונים בבקשה להדחתו של חבר הכנסת איימן עודה מהכנסת, בהתאם להוראת סעיף 42א (ג) לחוק יסוד: הכנסת. בהתאם לפרוצדורה בסעיף כבר נאספו, למרבית הבושה, 70 חתימות שלפחות עשר מהן מחברי האופוזיציה, וכבר התקיים "דיון" ראשוני בוועדה. הוועדה אמורה להצביע בימים הקרובים, ולאור העמדה של כמה מחברי האופוזיציה בה, ייתכן שיימצא להחלטה הרוב הדרוש. בכל זאת, ח"כ עודה לא יודח מהכנסת - על פי חוק היסוד, גם אחרי החלטה כזו של ועדת הכנסת עדיין יידרש רוב של 90 חברי כנסת במליאה, ואף אם יימצא רוב כזה, שמורה לעודה הזכות לערער לבית המשפט העליון.
לאור דלותן של הטענות והראיות כנגד עודה, ולאור התקלות הפרוצדורליות בדיון בוועדה - הדיון אמור להיות "מעין שיפוטי", לא אוסף של הטחת קללות על ידי מי שמתעניינים רק בשלהוב ה"בייס" ובצבירת פופולריות זולה לקראת הפריימריז הבאים במפלגתם. בית המשפט העליון לא יוכל לאפשר הדחה כזו.
ואף על פי כן, מדובר באירוע פוליטי-חוקתי חשוב ביותר, ובצעד נוסף בהידרדרות האנטי-דמוקרטית הישראלית. במיוחד מטרידה כאן עמדתם של אחדים בקרב מחנה המרכז-שמאל, עמדה שגויה טקטית, אנטי-דמוקרטית, ובעיקר, פסולה מהותית.
בחירה של חברי אופוזיציה מסויימים ממחנה המרכז-שמאל - בראשם, אולי, יאיר לפיד - להצטרף לקריאה להדחתו של ח"כ עודה מהווה טעות טקטית קשה. היכולת להביס את מחנה נתניהו בבחירות ולהביא לשינויים פוליטיים משמעותיים והכרחיים דורשת שילוב ידיים עם הציבור הערבי-פלסטיני בישראל. בין אם שותפות כזו תלבש צורה של שותפות קואליציונית ובין אם צורה אחרת, אין תקומה או עתיד למחנה הדמוקרטי בישראל ללא תמיכה של לפחות חלקים גדולים בחברה הערבית.
תמיכה במהלך ההדחה הזה - שהוא חסר בסיס, ושמדיף ריח קשה של גזענות, ודאי לאור כך שכנגד חברי כנסת רבים שמצהירים השכם והערב על תמיכתם ברצח עם אין ננקטים צעדים של ממש - מעבירה מסר משפיל ומנכר לכל הציבור הערבי בישראל. היא מבהירה שבמישהו כמו ח"כ עודה - נציג חסר פחד של הציבור הפלסטיני בישראל שהוא גם איש של שלום ודמוקרט אמיתי - אין רואים שותף במחנה השמאל-מרכז.
אין ספק שתמיכה כזו, לא זו בלבד שתקטין (עד לקרוב לאפס) את מספר האזרחים הערבים שיבחרו להצביע למפלגות במחנה השמאל-מרכז, אלא היא גם תקטין באופן כללי את אחוז ההצבעה בקרב החברה הערבית, תוצאה הרת אסון למחנה זה ולדמוקרטיה הישראלית כולה. אפשר לשער במידה רבה של בטחון שתוצאה זו - הורדת שיעור ההצבעה בחברה הערבית - היא המטרה האמיתית של לפחות רבים מיוזמי ההצעה להדחתו של עודה, שיודעים גם הם שח"כ עודה לא יודח. ח"כ לפיד משחק לידיהם.
מובן שהקריאה להדחתו של ח"כ עודה בלתי קבילה לחלוטין מנקודת מבט דמוקרטית. אמירותיו של עודה שבגינן יצאה יוזמה זו לדרך - תחת סעיף שמדבר על תמיכה במאבק מזוין נגד המדינה! - היו הבעות שמחה על שחרור חטופים ישראלים ואסירים פלסטיניים. הצהרות כאלה אמורות להיות עמוק בלב התחום של ביטוי מוגן, של לגיטימיות דמוקרטית. חברי כנסת רבים מהימין, כולל יו"ר הוועדה, שכינו את עודה טרוריסט וארכי-מחבל היו אמורים להיות כפופים לצעדים ענישתיים מצד ועדת האתיקה של הכנסת.
הפגם הדמוקרטי הזה מתחזק לאור הרטוריקה של כמה מתומכי ההפיכה המשפטית: אלה שבים ואומרים שהמשמעות האמיתית של דמוקרטיה היא שהציבור מכריע באמצעות נציגיו בפרלמנט, שהכוח נמצא בידי הציבור ולא בידי פקידים או שופטים. הטיעון הזה פגום בדרכים רבות, אבל לפחות נובע ממנו שעל הזכות לבחור ולהיבחר לכנסת יש להגן באופן קיצוני ומלא.
והנה, אותם אנשים ממהרים לבטל את זכותו של ח"כ עודה להיבחר ואת זכותם של המוני בוחריו לבחור בנציגם, ללא כל בסיס ענייני. לפחות אנו לומדים - שוב - על צביעותם כשהם מדברים על דמוקרטיה. וחשוב לציין שהקריאה להדחה כאן אינה מאבדת מחומרתה רק משום שבסופו של דבר לא תצלח. עצם הקריאה מייצרת אפקט מצנן על חברי כנסת ומועמדים בעתיד. והיא מכינה את הדרך לצעדים הבאים בהידרדרות הדמוקרטית.
אבל הבעיה המרכזית בהצעה להדחתו של ח"כ עודה, ובעיקר, היחס של חברי אופוזיציה ממחנה המרכז-שמאל אליה - אינה טקטית, ואף אינה בעיה של חסר דמוקרטי. הבעיה האמיתית היא שמכל בחינה סבירה, עודה הוא בן ברית של מחנה זה. לעודה יש רקורד ארוך שנים בייצוג אמיתי וחסר פחד של החברה הערבית-פלסטינית בישראל, בעבודה משותפת עם שותפים יהודיים על יוזמות חקיקה חשובות, בקריאה בלתי מתפשרת לקיום משותף ושוויוני כאן. כמובן, אפשר גם לבקר כמה מאמירותיו וממעשיו, וכך אף עשיתי אני בהקשרים אחרים. אבל לסמן אותו - ואת הציבור הגדול שאותו הוא מייצג - לא כבן ברית דמוקרטי שלעתים יש עימו מחלוקות, אלא כמי שנמצא מעבר לגדר, כמי שאינו ראוי אפילו לזכות הדמוקרטית הבסיסית של לבחור ולהיבחר: לנהוג כך בח"כ עודה משמעו לוותר על כל סיכוי של פתרון שוויוני מכבד בין בנות ובני שני העמים שרואים בחבל הארץ המיוסר הזה בית. שותפות בקריאה להדחתו של ח"כ עודה אינה רק, אם כן, איוולת טקטית וחולשה דמוקרטית. היא גם אינדיקציה לאובדן דרך מוחלט מצידם של מי שמתיימרים לייצג דרך של שלום, פיוס, ותקווה.
הכותב הוא פרופסור למשפטים ולפילוסופיה באוניברסיטה העברית בירושלים ובאוניברסיטת אוקספורד