בבוקר יום שני שעבר, אחרי שהוכרזה הפסקת אש עם איראן ולאחר שטיל בליסטי ששוגר רגע לפני כן גרם למותם של ארבעה תושבי באר שבע, התקיים דיון מיוחד בכנסת. הדיון היחיד כמעט שלא קשור בשום צורה למלחמה, לא הוזז ולא נדחה, אפילו לא ביום-יומיים. זה לא היה עוד דיון של ועדה מוועדות הכנסת אלא הליך מעין שיפוטי, שבמסגרתו חברי הכנסת חובשים את כובע השופטים ודנים בהדחתו מכהונה של אחד מחבריהם למשכן. המדובר הוא בהליך להפסקת כהונתו של יו"ר מפלגת חד"ש, ח"כ איימן עודה.
פתחתי עם ההקשר האקטואלי, כי הוא קריטי. והנה עוד הקשר: מעבר להליך ההדחה של מי שעומד בראש אחת המפלגות הגדולות בחברה הערבית, ישנו הליך חקיקה "רגיל" שמתנהל במקביל באותה ועדת כנסת שנועד להגמיש את היכולת לפסול מועמדים מהתמודדות לכנסת, כשגם פה על המוקד נמצאים חברי כנסת מהמפלגות המייצגות את הציבור הערבי-ישראלי. כל זה חייב להיאמר עוד בטרם דנים בשאלה אם התבטאויותיו של ח"כ עודה ראויות להביא לביטול יכולתו לייצג את מי שבחר בו בבחירות לכנסת. באופן ברור, המטרה מסומנת פה מסביב לחץ - והיא החלשת הייצוג הדמוקרטי של נציגי המפלגות הערביות בכנסת.
וכעת לעניין עצמו: תילי תילים של פרשנויות נכתבו בנוגע לזכות החוקתית הכמעט עליונה בדמוקרטיה - הזכות לבחור ולהיבחר. באחרונה אנו עדים לניסיונות מסוכנים של גורמים פוליטיים שונים לבטל את זכותם לבחור ולהיבחר של תלמידי הישיבות החרדים שאינם מתגייסים לצבא. ועדיין, יש שיטענו שגם הדמוקרטיה חייבת להתגונן מפני מי שמנצל את חופש הביטוי, שמורחב אף יותר במקרה של נבחרי ציבור, ושיש לשים גבול לכל תעלול. במקרה של ח"כ עודה, אין ספק שחלק מהתבטאויותיו הציבוריות, במיוחד לאחר טבח 7 באוקטובר, לא היו ראויות להיאמר ועל חלקן הוא התנצל ובצדק. מנגד, אחרי 7 באוקטובר, פוליטיקאים רבים התירו את רסן לשונם, צייצו ציוצים וכתבו פוסטים ברשתות החברתיות שקוראים לפגיעה בחפים מפשע (אם בכלל יש כאלה, לטענת חלק מנבחרי הציבור הללו).
ואם בהסתה לגזענות עסקינן, יש לנו לצערנו הרבה מאוד מזה בכנסת הנוכחית, מכל קצוות הקשת הפוליטית. אם ההתבטאויות של ח"כ עודה מספיקות כדי להביא להתנעת הליך להדחתו, היה אפשר לעשות כן לפחות לעוד ארבעה או חמישה חברי כנסת ממפלגות שונות, בהם חברים בקואליציה ואף בממשלה. אלא שלשם כך דרוש רוב פוליטי שקל יותר לגייס נגד חברי כנסת ערבים ובלתי אפשרי נגד חברי כנסת אחרים, גם אם הם הורשעו בעצמם בעבירות של חברות בארגון טרור והסתה לגזענות (ומכהנים, באופן אבסורדי, כאחראיים על המשטרה).
הליך ההדחה בכנסת מורכב ולא פשוט בכלל. יש צורך בשבעים חתימות של חברי כנסת רק כדי להתניע הליך; רוב של 13 מתוך 17 חברי הוועדה שהשתתפו באופן קבוע בדיונים כדי להצביע בעד ההדחה; ולאחר מכן 90 אצבעות במליאת הכנסת על מנת להשלים את המלאכה. אגב, בימים אלו מונחת לפתחה של ועדת שרים לחקיקה הצעת מפלגת עוצמה יהודית, להפחית את כמות התומכים הנדרשת ל-80 בלבד. לעומת זאת, כדי למנוע ממועמד להיבחר לכנסת, דרוש רוב רגיל בוועדת הבחירות המרכזית - שלמעט העומד בראשה - שופט בית המשפט העליון - כל חבריה הם נציגים פוליטיים שמייצגים את הסיעות בכנסת. זה הליך מסוכן ובעייתי. ועם זאת, גם ההליך בכנסת לא היה ראוי לבוא לעולם. לא ייתכן שחברי הכנסת ישפטו את חבריהם ללא כל בסיס משפטי מוצק. מילא אם היה מדובר במקרים שבהם הייתה הרשעה בפלילים, או לכל הפחות היה מוגש כתב אישום כלפי חבר הכנסת המדובר. במצב הנוכחי, אין שום בלם ואין אף איזון, למעט איזונים פנימיים של הכנסת, שנתונים לסחר-מכר פוליטי.
אבל גם אסור לטעות בכך שמדובר רק באיום על חברי הכנסת הערבים. כל שיטה קלוקלת עלולה להתהפך ברגע נתון על מי שהיום שולט בה. וחלק מהשיטה הזו נעוץ גם בהחלטות בעייתיות של בית המשפט העליון, שידו הייתה קלה על ההדק בפסילת מועמדים ממפלגות יהודיות קיצוניות. אני מציע להיצמד לשיטתו של המשנה לנשיא העליון, השופט נעם סולברג. סולברג היה היחיד שנקט בעמדה עקבית בעתירות שהוגשו נגד מועמדויות של נציגים פוליטיים שונים בבחירות האחרונות. הוא פסק שאסור לפסול את בל"ד ואת עופר כסיף (וכאן הצטרף לדעת הרוב בבית המשפט) אבל גם לא לפסול את מיכאל בן ארי שרץ במסגרת "עוצמה יהודית" (וכאן היה בדעת מיעוט).
סולברג דיבר בחריפות נגד ההתבטאויות של בן ארי ושל כסיף ואחרים, אבל הוא טען טענה פשוטה: כשזה נוגע לחשיבות המיוחדת של זכות היסוד החוקתית לבחור ולהיבחר - חייבים לעמוד באמות המידה המחמירות ביותר שעיקרן - "אם יש ספק - אין ספק".
ולסיום, צריך לציין שגם אין בכך היגיון פוליטי. הדחתו של מאן דהוא מהכנסת לא תמנע ממנו התמודדות בעתיד, ויש סיכוי שהיא אף תחזק אותו. מי שיבוא בעקבותיו לא יזנח את השימוש ברשתות החברתיות, שבשילוב עם פופוליזם פוליטי מביא חברי כנסת להתבטא באופן נוראי ומקטב. אפשר וצריך לחשוב על דרכים אחרות לעשות זאת, מבלי לפגוע בליבת הדמוקרטיה.
הכותב הוא מנהל מרכז יהדות ומדינה במכון הרטמן