ימים קשים עברו על כולנו. ימים של פחד אמיתי. חוסר שינה מתמשך שהפך אותנו לקצרי רוח, עצבנים ומתוחים. כל אלה הצטרפו למתח ולחרדה שממילא הצטברו בהמוניהם בשנתיים האחרונות. להגיד שקשה לחיות עכשיו בישראל יהיה אנדרסטייטמנט. אבל בזמן שאנחנו מתאוששים מההתראות והמקלטים, כשאנחנו תוהים בכמה יגדל התקציב המשפחתי שלנו, יש מי שמנצל היטב את ההלם הקולקטיבי הזה. זה בדיוק המצב שעליו דיברה נעמי קליין כשטבעה את המושג "דוקטרינת ההלם" - מצב שבו הנהגה מנצלת אסון לאומי ואת הטראומה הציבורית כדי לקדם מדיניות מרחיקת לכת שתתקבל באדישות או באין מפריע.
זמנים של מלחמה (או של סבב מלחמה בתוך מלחמה) מאפשרים לממשלות ליזום פגיעה - זמנית, או זמנית שהופכת לקבועה, בזכויות אדם ואזרח. המיקוד של תשומת הלב התקשורתית והבינלאומית מאפשר לממשלה לקדם את המדיניות שלה נגד זכויות אדם, מדיניות שהיתה מתוכננת מראש.
הנה מה שקרה בשבוע וחצי האחרונים: פשעי המלחמה של ישראל בעזה, שיצרו מציאות מחרידה ב-20 החודשים האחרונים, הולכים ומחמירים - מאות נהרגו בדרך לסיוע הומניטארי, המצב של בתי החולים ברצועה ממשיך להתדרדר, החטופים מופקרים לסיכון הולך וגובר. הפוקוס הבינלאומי על המלחמה באיראן מאפשר הדרדרות קשה בעזה ובגדה: סמוטריץ' מוסיף לקדם את מדיניות הגירוש והאפרטהייד שלו; כליאת תושבים פלסטינים מאחורי מחסומים שהולכים ומתרבים; תוך כדי המערכה מול איראן התפרסמה הודעה על הפעלת שטח האש 918 שעלולה להביא לגירוש קהילות פלסטיניות במסאפר יטא, המשך הלגיטימציה לאלימות מתנחלים ועוד.
בתוך ישראל, תשומת לב ציבורית רבה הוקדשה לסוגיית הזכות לצאת מהמדינה. אבל מצב המלחמה שימש גם לדיכוי של חופש המחאה וחופש העיתונות: המשטרה החלה בדיכוי מחאה חסר תקדים - מעצר של מפגינים יחידים ומפגינים שמתכנסים בהתאם לתקנות פיקוד העורף, והמשיכה ואף הרחיבה את המדיניות הבלתי חוקית של החרמת שלטים נגד המלחמה, ואף חיפוש גופני בעירום (!).
גם דיכוי חופש העיתונות, הבא לידי ביטוי מאז תחילת המלחמה ב-2023 במניעת סיקור בעזה, בפגיעה נרחבת בעיתונאים והגיע לשיאו בחוק אל ג'זירה שנותן סמכויות חסרות תקדים לשר התקשורת לסגור כלי תקשורת זרים, החריף השבוע כשהשר לבטחון לאומי בן גביר ושר התקשורת קרעי סיפחו לעצמם סמכויות נוספות וטענו כי כלי תקשורת זרים זקוקים לאישור מהצנזורה לכל שידור. ההרחבה המופרעת הזו של פגיעה ללא סמכות היא דוגמה מדאיגה לפגיעה פוטנציאלית בזכויות אדם.
לפגיעה בזכויות אזרח בזמן מלחמה יש אפקט ארוך טווח גם אחרי תקופת המלחמה, הן באפקט המצנן על חופש הביטוי ועל המחאה הציבורית, והן בכך שחלק מההגבלות המוטלות על חירויות אינן מתבטלות אחרי המלחמה. דוגמא לכך ניתן לראות בחוקים שעברו בארה"ב סביב 9.11 והמלחמה עם אפגניסטן, שלא בוטלו עד עתה, למרות מאבק אזרחי נחוש.
קשה לבקש מאנשים עייפים, מותשים, מפוחדים למחות ולהפגין, להיאבק ולפעול, המאבק הזה שוחק מאד, וגם לא תמיד רואים מיד את פירותיו, אבל אין לנו ברירה, אחרת המציאות הנוכחית תהפוך לסטטוס קוו.
חייבים להמשיך את ההתנגדות האזרחית, כל אחד ואחת לפי יכולותיו: לשתף מידע ברשתות, לחדש את המחאה, לתמוך בארגונים ובנבחרי ציבור המתנגדים לדיכוי.
כדי שלא יווצר מצב שבו אחרי המלחמה, הממשלה הזו דורסת כל פירור זכות, כל קמצוץ חופש, כל רסיס תקווה, אנחנו חייבים לעמוד על הרגליים יחד עכשיו.
הכותבת היא מנכ"לית האגודה לזכויות האזרח בישראל