בחלומי, מישהו קם ואמר: הגיע הזמן לעצור את משפט נתניהו | קלמן ליבסקינד

בשבוע שעבר, בעוד המתקפה של צה"ל באיראן בעיצומה, בעוד מטוסי חיל האוויר מפציצים יעדים אלפי קילומטרים מגבולנו, בעוד אזרחי ישראל רצים אל הממ"דים ובניינים בבאר שבע ובבת ים קורסים - חלמתי חלום.

בחלומי, ראיתי את היועצת המשפטית לממשלה, גלי בהרב מיארה, מתעלה אל גודל השעה, מטלפנת אל עמית חדד, פרקליטו של ראש הממשלה, ומזמינה אותו לפגישה דחופה. "אני שמה בצד את הדם הרע שזורם ביני לבין בנימין נתניהו, ואני מתעלמת גם מהעימותים היומיומיים שלי עם ממשלתו", פתחה. "בנסיבות הביטחוניות של התקופה, וכמי שאמורה לייצג את האינטרס הציבורי, ברור לי שצריך לעשות הכול כדי שמשפט נתניהו יסתיים. איך זה יקרה ובאילו תנאים? על זה אני רוצה לדבר איתך".

בחלומי, ראיתי גם את נשיא המדינה יצחק הרצוג, מפנה את הלו"ז שלו ומודיע שהוא מתכוון להשקיע את כל כולו בסוגיה. שהוא מזמין אליו עוד היום את אנשי הפרקליטות ואת ראש הממשלה או את עורכי דינו, והוא לא ינוח ולא ישקוט עד שהאירוע המשפטי הזה שמטלטל את החברה הישראלית כבר שנים, יהיה מאחורינו.

את הדיון הזה צריך להפריד לשני חלקים: הבעיה, והפתרון. בכל מה שקשור לבעיה, מי שלא מזהה אותה, במציאות שבה ראש הממשלה, בין עיסוקיו הרבים והחשובים לגורלה של המדינה, מקדיש חלק ניכר מזמנו לניהול משפטו - פטור מהמשך קריאת הטור הזה.

אנחנו נמצאים כבר תקופה ארוכה בימים שהם הרי גורל למדינת ישראל. מאבק בחמאס, מלחמה בחיזבאללה, מהפיכה בסוריה, מתקפה באיראן, טילים מתימן ועוד. כל אלה, לפי סבב, מעסיקים כל אזרח במדינת ישראל, ומעסיקים פי מיליון את מי שאחראי לקבל עבורנו החלטות יומיומיות, ולעיתים שעתיות, מול כל אחת מהזירות הללו. התקופה הזו, יותר מכל תקופה אחרת, מחייבת קבלת החלטות שקולה, ומחייבת שמי שעומד בראש המערכת יהיה פנוי ונקי במחשבה, בריכוז ובזמן שהוא מקדיש לחומר המודיעיני, להתייעצויות, לחוות הדעת ולישיבות הקריטיות.

ההחלטות השוטפות שמקבל בנימין נתניהו לפני העדות במשפטו, אחרי העדות במשפטו, ולעיתים תוך כדי העדות במשפטו, הן החלטות שמנהיגים אחרים מקבלים פעם בדור. החלטות שיש בכוחן להשפיע על ההיסטוריה של העם היהודי. על רקע כל זה, המחזה שמתרחש מול עינינו בבית המשפט המחוזי, ביקום מקביל, הוא בגדר טירוף מערכות מושלם.

המוח מסרב לתפוש סיטואציה שבה השחקן החשוב ביותר בישראל, האיש שאחראי יותר מכולם על ביטחונה של המדינה, האיש שמקבל את הקריטיות שבהחלטותיה, האיש שחתום על הקשות שבהכרעותיה, האיש שהחלטה מוטעית אחת שלו יכולה להבעיר סביבנו מלחמת עולם ולסכן את קיומה של מדינת היהודים - מבלה בתקופה הזו פרקי זמן ממושכים על דוכן העדים, כשהוא משיב לשאלות על פגישה שלו עם נוני מוזס לפני 11 שנה, או על דיווח ב-"וואלה" משנת 2015 אודות אולטימטום שהניחה על השולחן בימים ההם מפלגת "הבית היהודי" המנוחה בעניין בניה ביהודה ושומרון.

פה הוא צריך שיכניסו לו פתקים כדי לעדכן אותו במה שמתרחש בעולם הגדול, וכאן הוא נאלץ להפסיק לחצי שעה את העדות כדי לשוחח עם סטיב וויטקוף שליחו של טראמפ לנושא החטופים. בהזדמנות אחת ביקש לקצר את יום העדות לטובת דיון מדיני, כשהוא מעדכן מראש שמחר יהיו "עניינים ביטחוניים", וכשנתבקש על ידי השופטת רבקה פרידמן פלדמן "לנסות להתאים את זה אלינו ככל שאפשר", הסביר לה ש"האויבים שלנו לא כל כך משתפים פעולה". בהזדמנות אחרת הוא נדרש לקבל אישור לבטל כמה ימי עדות על מנת לנסוע להיפגש בבית הלבן עם דונלד טראמפ.

צריך לשפשף את העיניים כדי להאמין ששלושת שופטי בית המשפט המחוזי מזמינים אליהם את ראש אמ"ן לסוג של תדריך בטחוני, כדי שישכנע אותם להפחית כמה שעות מעדותו של ראש הממשלה בגלל בעיות דחופות. צריך לדפוק את הראש בקיר כדי להבין כיצד הפך הרכב השופטים לסוג של קבינט-על, שמחליט בכל פעם מחדש איזה אירוע בטחוני חשוב, איזה דיון אפשר לדחות ואיזה סיור בגבול יכול להמתין כמה שעות.

בנימין נתניהו הוא איש עם יכולות פנומנליות. נדמה לי שגם שונאיו יודו בזה. אני מכיר אנשים שהגשת כתב אישום נגדם, גם באישומים קלים, הפכה את המשפחה שלהם, פגעה בשגרת העבודה שלהם, והסיטה את חייהם מן המסלול באופן שגם זיכוי שהגיע אחר כך לא הצליח לתקן. בנימין נתניהו, כך נראה, בנוי אחרת מרובנו. יש לו תכונות נדירות. חלוקת הקשב שלו מופלאה. יכולתו לנהל שיחות ודיונים חשאיים על כן או לא מלחמה נגד איראן, לפתור במקביל בעיות קואליציוניות עם גולדקנופף וגפני ועל הדרך להתרכז בשאלות שהוא נשאל על דוכן העדים אודות יחסיו עם מילצ'ן באמצע העשור הקודם - היא עניין שבן אנוש ממוצע לא יצליח להבין.

ואחרי שאמרנו את זה, אני, כאזרח מודאג, שחייו, חיי משפחתו, וחיי עמו תלויים בכל החלטה של ראש הממשלה, רוצה אותו מרוכז כל כולו בעניינים שראש ממשלה צריך להתרכז בהם. אם רבע אחוז ממוחו של ראש הממשלה שלי, או רבע דקה מיומו, תפוס לטובת ההליכים המשפטיים שלו במקום לטובת סוגיית החטופים או השמדת חמאס או המתקפה באיראן - זה מבעית אותי. המחשבה שאת הזמן שלו צריך בנימין נתניהו לחלק בין ישיבות עם הרמטכ"ל וראש המוסד אודות הגרעין האיראני, לבין ישיבות עם עורך דינו לטובת קריאת החומר המשפטי בתיקו הפלילי - צריכה להדיר שינה מהעיניים של כולנו.

עד כאן הבעיה. מי שלא הבין אותה, אין לי עוד דרך להסביר לו. עכשיו בואו נדבר על הפתרון. ובכן, אני לא יודע מה המנגנון הנכון והראוי לגרום להליך הזה להגיע אל סיומו, וגם לא רוצה להציע מנגנון כזה. שיהיה פישור, שיהיה גישור, שיהיה עיכוב הליכים, שתהיה חנינה, שיהיה כל הסדר שיהיה מקובל על הצדדים. שהרי לגבי רוב האפשרויות שעל השולחן - בלי הסכמה של הפרקליטות מזה ושל נתניהו מזה, ממילא לא יוכל לקרות כלום. יש דבר אחד בלבד שחייב להיות ברור: חייבים למצוא דרך לצאת מהסיטואציה שאליה נקלענו משום שהמצב הנוכחי בלתי נסבל.

הטור הזה לא נכתב לטובת נתניהו, ולא בא להעניק לו פרס על תפקודו המוצלח במלחמה באיראן, כפי שמישהו אולי עשוי לחשוב. מה שמתרחש בבית המשפט איננו פוגע בנתניהו. הוא פוגע בביטחונה של המדינה שלנו. מכאן, הצורך להפסיק את המשפט הזה, איננו צורך שלו. הוא צורך שלנו.

למה אני פונה אל הנשיא ואל היועצת המשפטית לממשלה ולא אל נתניהו עצמו, למרות שאני אשמח מאד אם גם הוא מצידו יקדם את היוזמה? משום שמטבע העולם, נאשם בפלילים - גם אם הוא ראש ממשלה - עסוק באינטרסים שלו. הוא עומד לדין, הוא חשוף לעונש, ואם יורשע רק הוא יישא במחיר. נשיא המדינה ומשרד המשפטים, לעומתו, צריכים לראות את טובת המדינה בראייה הרחבה ביותר, ולהתעניין באינטרס הציבורי ובו בלבד. וכשההליך המשפטי המדובר מתנגש באינטרס הזה, ראוי שהם יעשו כל שביכולתם כדי למצוא את הפתרון.

ככל שמדובר בנשיא, הרי שמספר התבטאויות שלו, ולצידם כמה פרסומים עיתונאיים, לימדו שיש לו רצון לקדם את סגירת האירוע הזה, ויש בו הבנה עמוקה לנזק שהוא מביא על כולנו. לפי פרסום ב"הארץ" הוא ניסה לקדם גישור בין הצדדים. בראיון ל"ידיעות אחרונות" הוא הגדיר עיסקת טיעון כ"רעיון לא רע". כשנשאל בוועידת "מקור ראשון" על אפשרות חנינה, השיב ש"זה לא על הפרק, כי זה לא התבקש", אבל גם לא שלל את הרעיון.

ישנן, כמובן, הטענות מנגד. הרי בנימין נתניהו עצמו אמר שאין לו בעיה גם לנהל את המדינה וגם לנהל את המשפט, ומשכך, אם נבטה אצלו במעלה הדרך ההבנה שהדבר בלתי אפשרי, אולי נבצרות היא הפתרון הראוי לו. להערה הזו יש כמה תשובות. ראשית, פחות חשוב לי מה אמר נתניהו. אני לא מדבר בשמו, כנאשם. אני מדבר בשמי, כאזרח. שנית, מאז שאמר מה שאמר קרו כאן כמה דברים, ומלחמה קשה בשורת חזיתות היא אירוע אחר שמחייב ראש ממשלה עם קשב אחר.

אז למה לא נבצרות? התשובה פשוטה. אם בנימין נתניהו ירצה ללכת, הוא יכול. עד אז, הוא שליחו של ציבור רחב שבחר בו, חלקו במישרין וחלקו באמצעות הצבעה למפלגות שתמכו בו כמועמד לראשות הממשלה. במצב דברים שכזה, כל מהלך שיוציא אותו מהתמונה, הוא מהלך שיוציא אחוז גדול מאזרחי ישראל מהתמונה.

ישנה עוד טענה שגם ממנה אי אפשר להתעלם, ולפיה האינטרס הציבורי מחייב דווקא את קיומו של ההליך עד סופו. הטיעון הזה הולך לשני הצדדים. אם נתניהו זכאי, חשוב שזה ייכתב עלי פסק דין. אם הוא אשם, חשוב שייענש כמו שהיה נענש בוזגלו. ככל הנראה לא אהיה הראשון שמפקפק ברלוונטיות של הטיעון הזה. ראשית, משום לא מדובר במתנה או בפרס מיוחד שיוענק לראש הממשלה, אלא בפרוצדורה שמתקיימת בהרבה מאד הליכים פליליים שחלקם הגדול לא מסתיימים בפסק דין אחרי הליך הוכחות מלא, אלא בהסדרים מהסדרים שונים.

אבל חשוב יותר, ההליך המשפטי בעניינו של ראש הממשלה יסתיים כנראה, באופן מוחלט, היכן שהוא בסביבות 2030, כעשור וחצי אחרי שפורסמו צרור הידיעות ב"וואלה" שאודותיהן נחקר. מעבר לשאלת התועלת בשורה התחתונה, זמן רב כל כך אחרי קרות האירועים, הרי שמהיכרותנו את הציבור הישראלי המקוטב ואת שאלת נתניהו שחוצה אותו לשניים - פסק הדין לא יזיז ממקומו איש. מחנה אחד לא ישפוט את נתניהו לחובה - גם אם יורשע. מחנה שני לא יתייחס אליו כאל מי ששילם מחיר אישי כבד על לא עוול בכפו - גם אם יזוכה.

כאמור, אין כאן בקשה להעניק הקלות למישהו, אלא דרישה ממי שצריך להתעלות לגודל השעה, להתרומם מעל לוויכוחים היומיומיים, ולנסות להביא להסכמה שתגאל אותנו מהאירוע הזה בידיעה שהכל ממילא יהיה חייב להיעשות בהסכמה ושאם החתן והכלה לא ירצו, כנראה לא תהיה חתונה. כל החלטה שתתקבל כאן תהיה החלטה מורכבת. ככה זה בחיים. כשהכל ברור וקל אין דילמות. מציאות מסובכת דורשת מאנשים לצאת מהקופסה, להגדיל ראש, ולחשוב לפני הכל מה יסייע למדינה ומה יפגע בה.

ברגעים האלה מצופה ממי שאמונים על אינטרס הציבור, להוכיח שזה, ורק זה, מה שמניע אותם, ושלטובת האינטרס הזה הם מוכנים להפשיל שרוולים, להניח בצד הכל, ולעשות מעשה. עם ישראל - שמתגלה בתקופה הזו בגבורתו ובהקרבתו - ראוי לזה.

והערה אחרונה: כתיבתו של הטור הזה כמעט נשלמה כשנשיא ארה"ב, דונלד טראמפ,צייץ ברשת החברתית את דברי הביקורת שלו על משפט נתניהו, לצד קריאתו להפסיק את המשפט. אני זוכר את הימים שבהם התערב הנשיא האמריקאי הקודם, ג'ו ביידן, בוויכוח הפנים ישראלי על הרפורמה המשפטית, וגם את ההתלהבות שאחזה כאן, בעקבות הדברים, ברבים מאד ממתנגדי הרפורמה. לא אהבתי את ההתערבות האמריקאית אז, ואני לא אוהב אותה היום. בעניינים הפנימיים שלנו, אנחנו צריכים לטפל בעצמנו. בלי ג'ו ביידן לצד האחד, ובלי דונלד טראמפ לצד השני.