על פניו, זאת הייתה הפסגה של נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ. הוא דרש חלוקה מאוזנת של הנטל הכלכלי בנאט"ו (ניסוח דיפלומטי של רטוריקת "האירופאים האלה טרמפיסטים, הם רוכבים עלינו, הם מנצלים אותנו כבר שנים, זה לא פייר" וכן הלאה). הדרישה התקבלה כמעט במלואה. מדינות נאט"ו התחייבו להוציא 5% ביחס לתמ"ג של כל מדינה על ביטחון: 3.5% בהוצאה צבאית ישירה, ו-1.5% בהוצאות תומכות.
הדוגמה הקלאסית היא שדרוג תשתיות התחבורה כך שתאפשרנה הסעת ציוד צבאי במהירות וביעילות. או פשוט - לחזק גשרים כדי שטנק יוכל לעבור עליהם ללא חשש, למשל. היוצאת מן הכלל הייתה ספרד, שלאחר ביקורת ודיונים זכתה לפטור מהיעד התקציבי (ממשלת ספרד דרשה להישאר עם הנתון הנוכחי, של 2.1% מהתמ"ג שלה), בכפוף להבטחה שתתרום את חלקה ביכולות הצבאיות בשטח. לא ברור אם ההסכמה ניתנה מפני שההשתתפות הספרדית במשימות של הברית מקזזת את הפער הזה, או פשוט מפני שהנהגת הברית הצבאית והנהגת האיחוד האירופי לא רצו לבזבז זמן על הוויכוח, והעדיפו להגיע ל"תמונת ניצחון" דיפלומטית של אירופה וקנדה עם הממשל האמריקאי.
מצד שני, נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ נראה כמי שלא היה חלק מהדיונים. הוא זכה לכבוד, לתשבחות ולחיוכים. בקיצור - הוא קיבל את כל הממתקים שילד גדול כמוהו יכול לרצות. הממתק הגדול מכולם היה כמובן ההתחייבות ה (כמעט) קולקטיבית להגדלת הוצאות הביטחון עד שנת 2035. הוא קיבל אירוח מלכותי מלא מהזוג המלכותי של הולנד (כבוד שהוא הזכיר בנאומו). זה כבר לא סוד ש"כבוד מלכים" הוא חולשה מובהקת של הנשיא ה-47 של ארה"ב.
לקינוח, האירוע סיפק לטראמפ הזדמנות לעסוק בספורט החביב עליו - לתקוף את התקשורת ולחלק ציונים לעיתונאים. הוא פיאר את התקיפה האמריקאית באיראן, וגילה כי ההפצצות התבצעו "אפילו בחושך מוחלט, כשהטייסים לא רואים את המטרות" (וואו), או מרחוק, מצוללות (יש האומרים שאלה שטות - ממש מתחת למים!). כל התופינים האלה אפשרו למבוגרים שבחדר להתקדם עם סדר היום שלהם.
מבחינה מסוימת, זו הייתה פסגת האנטי-טראמפ המובהקת ביותר שאפשר להעלות על הדעת: מקצועיות, יעדים ברורים, הכנה מוקדמת ללא רבב. כמעט כל משתתף הגיע מוכן, והיה נכון לענות על כל שאלה: הגיבוי הצבאי לאוקראינה, התקיפה האמריקאית באיראן בעקבות המלחמה בינה לבין ישראל, הגירה מהעולם השלישי, שיתוף הפעולה עם הרביעייה האינדו-פסיפית (יפן, דרום קוריאה, אוסטרליה, ניו זילנד). הפער הרטורי והתרבותי בין החבורה המשכילה, המנוסה והחרוצה הזאת לבין טראמפ, שר ההגנה שלו פיט הגסת' ומזכיר המדינה מרקו רוביו -זעק לשמיים. רוביו הוא הנציג האחרון של האליטה הרפובליקאית הניאו-שמרנית והנצית. או בהקשר הזה - אחד שיודע לקרוא מפות. ויודע איך מתנהלת מלחמה (ספוילר: חיילים נהרגים. גם אזרחים, אפילו ילדים. הרבה. זה די נורא). השאלות שנשארו על כנן הן כיצד יממנו מדינות נאט"ו את העלייה המשמעותית הזאת בתקציבי הביטחון ותקציבים נלווים - שינוי המוערך במאות מיליארדי אירו.
בשימוע שנערך בפרלמנט האירופי יום לפני הפסגה, השיבה נשיאת הבנק האירופי על כך, לפחות חלקית: הנתונים הכלכליים של אירופה מעודדים; זאת לא צמיחה של נמר אסיאתי בימים הטובים, אבל יש עם מה לעבוד. הצמיחה יציבה, האמון במטבע האירו גבוה מאוד (83%), האבטלה הממוצעת באיחוד היא הנמוכה ביותר מאז ההכרזה על גוש היורו.
תשובה נוספת אפשר למצוא בדבריהם של מארק קארני, פרידריך מרץ וראשי מדינות נוספים: התוכנית השאפתנית של נאט"ו, האיחוד האירופי ושותפיו נועדה לספק משרות ולהמריץ פעילות עסקית, כולל חדשנות טכנולוגית בעיקר צבאית, אבל הניסיון העולמי - במיוחד זה הישראלי - מלמד שחדשנות כזאת נדונה לזלוג במהרה גם לכלכלה האזרחית. כל אלה אמורים להניב עלייה בגביית המיסים, מן הסתם גם ללא כל שינוי. מארק קארני גם ציין שבהקשר הקנדי, ההחלטות הקשות על שינוי סדרי העדיפויות התקציביים לא יגיעו לפני סוף העשור - אם לא רק בעשור הבא - ורמז בזהירות כי עד אז ההשקעה הביטחונית והתעשייתית אמורה להגדיל את העוגה כולה.
הפיל שבחדר, הפיל שמחוץ לחדר, הפיל שסימנו עליו "וי" והמשיכו הלאה.
רוח הרפאים שריחפה על הכינוס הייתה כמובן רוחו של נשיא רוסיה, ולדימיר ולדימירוביץ' פוטין, כפי שכינה אותו מזכ"ל נאט"ו מארק רוטה מספר פעמים - משל היה מורה הנוזף בתלמיד סורר שאינו בכיתה אך את מעלליו הכל יודעים לספר. רוטה חזר וציין את חוסר האמון כלפי הקרמלין, ואף התייחס למקרה ספציפי מ-2014, שבו נשיא רוסיה נתפס באמירת אי-אמת (בשיחה עם רוטה עצמו, שכיהן אז כראש ממשלת הולנד). רוטה חזר וציין שרוסיה כבר השלימה את המעבר לכלכלת מלחמה, וכי היא מייצרת ברבעון אחד את כמות התחמושת שנאט"ו כולה מייצרת בשנה שלמה. אם רוסיה תתקוף את נאט"ו כיום, התגובה תהיה הרסנית עבור רוסיה, אבל אם ההתעצמות הרוסית תימשך ללא מענה - בתוך 5 שנים, אולי תוך 3 שנים - מוסקבה תיהנה מיתרון צבאי גדול. לכן, נאט"ו בכלל ואירופה במיוחד חייבות לשנות כיוון ולהאיץ תהליכים. גם חדשנות טכנולוגית, אבל גם פשוט לייצר הרבה תחמושת.
ההתייחסות לישראל הייתה אגבית למדי: מדינות אירופה מתנגדות להתגרענות של איראן, כמו תמיד. אין זו עמדה חדשה. בנקודת הזמן הזאת, הן תומכות בפעולה הצבאית האמריקאית נגד המתקנים הגרעיניים המוסתרים היטב מתחת לאדמה, וברמה זו או אחרת גם בעמדת ישראל. לא שמעתי את שמו של נתניהו, אבל אולי החמצתי אזכור כלשהו. עם זאת, רה"מ קנדה מארק קארני ציין שהפסקת האש שהושגה ביום שני בבוקר היא הזדמנות להרחבת הרגיעה במזרח התיכון, ובמיוחד להפסקת אש קבועה ברצועת עזה.
לתמיכתו הנחרצת של קנצלר גרמניה פרידריך מרץ, שאמר (בשבוע שעבר) על היוזמה הצבאית של ישראל באיראן "ישראל עושה את העבודה המלוכלכת שלנו", לא הצטרפו מנהיגים נוספים. אבל אל תחפשו שם שלילה של המהלכים הצבאיים של ישראל. אירופה. ההתנגדות להתגרענות של טהראן היא קונצנזוס בפורום הזה
בחירתו של דונלד טראמפ לנשיא ארה"ב בפעם השניה, בנובמבר 2024, גרמה לתזזית בקהילה העולמית. לאחר טקס ההשבעה בינואר 2025, התברר אופיו הלעומתי של הממשל החדש, מה שהתקשורת בשפה האנגלית מרבה לכנות "טראמפ 2.0": טראמפ הכריז על "יום השחרור", ופתח למעשה מלחמת סחר עולמית. בתגובה, החלה קדחת של פגישות פסגה, ועידות ומסעות דילוגים.
פסגת נאט"ו התקיימה בהאג יום אחרי פסגת האיחוד האירופה וקנדה, ובשבוע שאחרי פסגת G7 בקנדה. מי שעוקב אחרי הדיונים, ההצהרות המשותפות וההחלטות שמתקבלות - מתקשה להפריד בין הכינוסים. הם נראים כמו רצף אחד של פגישות עבודה ומפגשי יח"צ - אבל לא מפגשי יח"צ ריקים כלל. על פניו, ההתחייבויות שהוכרזו נשמעות רציניות לחלוטין.
כפי שמארק רוטה חזר והדגיש, נאט"ו כולה, כשהיא כוללת את ארה"ב, מקיפה כמיליארד בני אדם.
מדובר במיעוט בקרב האנושות, לעומת האוכלוסיות הגדולות של סין, הודו, אפריקה ואמריקה הלטינית. אלא שהגוש של קצת יותר מ-30 מדינות, דמוקרטיות ליברליות המקיימות סחר חופשי, עדיין מייצגות כ-45% מהכלכלה העולמית. כמובן, שהנתון יורד משמעותית אם גורעים ממנו את המשק האמריקאי.
בתמצית: העולם הדמוקרטי, או "המערב" בהגדרה רחבה כלשהי, מתארגן מחדש, כדי לשמר את מעמדו, את הערכים הליברליים שנמצאים תחת מתקפה ואתגרים בלתי פוסקים על "אורח החיים שלהם", אותו ביטוי שנטבע באמריקה של המלחמה הקרה: Our Way of Life.
כדי לעשות זאת, נראה שהמערב אף מתעש את עצמו מחדש, במין היפוך מגמה חד לעומת 50 השנים האחרונות, שהתאפיינו בהעברת התעשיות והייצור למזרח (לא רק לסין), והתבססות על ענפי כלכליים כגון פיננסים ותיירות. בריטניה שדרגה מחדש את יחסי הסחר שלה עם האיחוד האירופה בחוזה סחר חדש; קנדה מתקרבת מאוד לאיחוד האירופי, וחתמה על הסכם חדש עם האיחוד יום קודם. שתיהן טוענות בתוקף שהצטרפות לאיחוד האירופי אינה עומדת על הפרק.
יפן ודרום קוריאה, הרואות בסין איום צבאי (ואף בצפון קוריאה המבודדת מן העולם, אך משתתפת באופן פעילה בקרבות באוקראינה, באמצעות חיילים "מתנדבים" בשטח) השתתפו בוועידה בדרג נמוך. הסיכומים איתן מוגבלים, נכון להיום. בהכללה, "כלכלות הנמר" האסיאתיות מקיימות קשרים קורקטיים למדי עם סין, בתחום הכלכלי, אך הממשלות הללו רואות בבייג'ין איום צבאי אסטרטגי. בהיפוך גורל היסטורי, אפילו וייטנאם נחשבת לקרובה יותר למערב; מצד שני, חילופי הממשל בוושינגטון מביידן לטראמפ 2.0 טרפו את הקלפים. וייטנאם נכללה במסע הדילוגים הכלכלי-אסטרטגי של שי ג'ינפינג, במטרה "לסגור" עסקאות סחר, בתגובה ל"יום השחרור" (כלומר מלחמת המכסים) של טראמפ.
מארק רוטה הזכיר את רוסיה כאיום צבאי ישיר, אבל גם את סין כמעצמה הקשורה לרוסיה. יש להניח שכל פעם שרוטה דיבר על "תחרות אסטרטגית", הוא רמז לסין. רוטה חזר על ההערכה, שסין צפויה לנצל את קשריה עם רוסיה ואת החוב הגדול שפוטין חב לסין בימים אלה, כדי לבקש מהקרמלין "להעסיק את נאט"ו בזירה האירופית" בזמן שסין מבצעת מהלך כלשהו מול טייואן (מהצרת צעדיה ועד כיבוש צבאי מלא). כידוע, סין מסרבת להכיר בריבונותה של טאייוואן, ואף דורשת ממדינות העולם שלא להכיר בריבונותה.
תזכורת: ב-1949, עם התבוסה הסופית במלחמת האזרחים מול המפלגה הקומוניסטית בהנהגת מאו טסה טונג, נמלטה לטאיוואן, אז האי פורמוזה, הממשלה הסינית הקודמת, ועמה כמה מיליוני סינים שתמכו בה (ובכך הפכה אוכלוסיית האי הילידית למיעוט בארצה שלה). מדינות המערב ובראשן ארה"ב לא הכירו בממשלה שהקים מאו, עד 1972 (לוודא). עד כדי כך, שטאיוואן, שכונתה "סין הלאומנית", החזיקה במושב הסיני במועצת הביטחון של האו"ם. היום טאיוואן היא אוטונומיה בעלת נרטיב לאומי משלה. אך הרפובליקה העממית של סין ממשיכה לראות בה מחוז מורד, וכפי הנראה נוטרת לה על משקעי העבר.
הפשרה המקובלת בין סין לבין מדינות המערב התומכות בטאיוואן היא ריקוד עדין של ניואנסים והעמדות פנים. דרג הנציגויות בטאיוואן הוא לרוב פחות משגרירות. מצד שני, התמיכה הצבאית האמריקאית בטייפה ברורה מאוד.