מטראמפ עד קלמן ליבסקינד: מכונת הרעל משתלטת בעויינות על הנרטיב הישראלי

נדמה לי שגם אם נחפש מתחת לאדמה, נתקשה למצוא ישראלי אחד שיאמין שהציוץ המפורט של טראמפ בו הוא קורא לבטל לאלתר את משפט נתניהו, הגיע ביוזמה מפתיעה של הנשיא עצמו. גם הביביסט הקנאי ביותר, אם יילקח לבידוד ויחובר לפוליגרף, יודה בזה. לטראמפ אין עניין בנושאים שאינם קשורים אליו. מישהו הפעיל אותו.

הציוץ הזה לא הפתיע אף אחד בסביבת נתניהו. להיפך. המתינו לו בכיליון עיניים. האקדח המעשן טמון בעובדה שהקמפיין לביטול המשפט החל עוד בטרם הפציע הציוץ. מישהו לא הצליח להתאפק ושיחרר את הנצרה לפני הזמן. על פי כמה מקורות בכירים בסביבה הזו, הכל היה מתואם. עד הפסיק האחרון. הרעיון נבט בביקורו הראשון של נתניהו בוושינגטון. כבר אז, הם ניהלו שיחה מפורטת והשוו זה עם זה, כל אחד את ה"דיפ סטייט" שלו. שניהם, כידוע, נרדפים על ידי אותה ישות מסתורית. אחד באנגלית, השני בעברית. כבר אז היה טראמפ, על פי המקורות, מוכן להגיד משהו בעניין המשפט. נתניהו, לכאורה, העדיף להמתין. הייתה לו תכנית. הוא ידע שהנושא האיראני מתקרב והוא העדיף שכל זה יקרה ברגע השיא. בקרשצ'נדו.

נתניהו חזר ארצה מהביקור ההוא מעודד ואז הוא נשא את הנאום המדהים, שומט הלסתות, שנחשף כאן, בפני הקבינט וראשי זרועות הביטחון. "נאום הנאמנות". הוא הסביר שלמד מטראמפ איך לנקות את הדיפ סטייט, איך להדיח כל מי שלא בא לו טוב בעיניים, איך למנות לכל התפקידים, גם הממלכתיים, רק אנשים "נאמנים". הוא כבר ידע מה יעשה. בדיוק. אם זה נכון, זו עבירה פלילית. שיבוש הליכי משפט. הפרת אמונים על סטרואידים. מערכת המשפט בישראל עצמאית ואמורה להיות חסינה בפני התערבות חיצונית. הפעלת נשיא של מעצמה זרה כדי להביא לביטול משפט או להשפיע על שופטים במשפט מתנהל, היא עבירה. אבל הסירו דאגה. לא יקרה כאן כלום. מערכת אכיפת החוק עוקרה ופורקה, שומרי הסף שנותרו מותשים. סתם, חשוב שנדע מה קרה כאן.

יש תזה שמתרוצצת במסדרונות הפוליטיים ובסביבת נתניהו, בקומותיה העליונות. היא איתנו מה-7 באוקטובר, אבל היום היא נראית לפתע הגיונית. על פי התיאוריה הזו, הטבח ב-7 באוקטובר שינה את נתניהו. המנהיג ההססן, הפחדן, הבורח מעימותים והסתבכויות, הבין את גודל הטעות. אסון ה-7 באוקטובר קרה אצלו ונמרח על פרצופו. הוא מפעיל מאז את מכונת הרעל שלו כדי להימלט מאחריות ולהפילה על אחרים, אבל הוא יודע את האמת. האסון שלו, על מלא.

זה שינה אותו. הוא קיבל אומץ. הבין שאין לו מה להפסיד. שזה זמן פציעות. כמו מאמן כדורגל בגמר הגביע ששיחק בונקר וחטף גול בדקה ה-90. בזמן פציעות, הורה לכל השחקנים לעלות להתקפה. כך נתניהו. החריב את עזה אבל סירב לחדול בזמן כדי לשמור על הקואליציה, עבר צפונה, טיפל בחיזבאללה ואחר-כך קיבל אומץ לטפל באיראן.

עכשיו, על פי סיכום מוקדם עם טראמפ, הוא יסיים את המלחמה בעזה (אבל יעשה את זה במדורג, כדי שלא תיחשף ערוותו והעובדה שמלחמת השולל הזו נמשכת כבר חודשים מיותרים). הוא יחתור להסכם עם סעודיה ואולי גם עם לבנון וסוריה. ואז הוא ילך לבחירות וינסה לקבל, יחד עם טראמפ, פרס נובל. ונראה את השופטים במשפטו. איך הם מסוגלים לעמוד מול אייקון כזה? איך יעמוד בוז'י הרצוג האומלל מול הדרישה לחנינתו של מלך ישראל?

זו התכנית. המציאות, כידוע, משנה תכניות. אין לי מושג מה מכל זה יקרה. חלק ראשון כבר קרה. חובה להזכיר כאן משהו: לנתניהו ממתינה עסקת טיעון על שולחנה של היועצת המשפטית. עסקה שגובשה בימי קודמה. האישומים יופחתו (ירד סעיף השוחד), לא יהיה מאסר בפועל, כן תהיה יציאה מהחיים הפוליטיים.

נתניהו גייס בזמנו את אהרון ברק שיסייע לשכנע את היועמ"ש לחתום על העסקה. ברגע האחרון התחרט. עכשיו, יש מצב שהוא מגייס את נשיא ארה"ב כדי לבטל את המשפט או להמיר את העסקה בחנינה. אם הדבר הזה יקרה, ייקבע מותה הסופי של מערכת המשפט הישראלית. אף אחד לא ייתן בה אמון יותר, אחרי תעלול רקוב מהסוג הזה. השוויון בפני החוק, עצמאות המשפט, כללי המשחק הבסיסיים ביותר, ירוסקו.

מישהו צריך להסביר לדונלד טראמפ שמה שהוא מנסה לעשות כאן, גרוע יותר אפילו מהמלחמה שהכריז על קנדה וגרינלנד. ישראל תלויה בארה"ב בתחומים רבים, אבל היא לא מדינת חסות ולא רפובליקת בננות. יש כאן עדיין ציבור ענק, תורם ועוצמתי, שהותש בשני מאבקים עצומים בשנתיים האחרונות, אבל יתעורר ויקום מרבצו בשעת הצורך, כדי להגן על הדמוקרטיה.

ולחדשות הטובות: השבוע, כולנו צריכים ויכולים להיות גאים במדינת ישראל. גאווה עצומה של ממש. אני לא מתכוון למדינה שלא מסוגלת להחזיר את תושביה התקועים בחו"ל, או לא מסוגלת לטפל במפוניה שבתיהם נהרסו, או לא מסוגלת לגייס את המוני צעיריה הבטלים ממעש, או לא יכולה להשתלט על מגפת תאונות הדרכים הקטלנית ועל הפשיעה הגואה והעזובה הגוברת בכל הקשור לשירות הממשלתי.

אני מתכוון למדינה שהפכה את המעצמה האיראנית לבדיחה, שריסקה את חיזבאללה, שהפגינה יכולות שאין לאף מדינה אחרת, יצירתיות שאין בשום מקום אחר, עליונות טכנולוגית, אומץ נדיר, דמיון מופלג ויכולת ביצוע בלתי נתפסת. המדינה של חיל האוויר, של המוסד, של המודיעין, של התעשייה הביטחונית, של רפא"ל ואלביט והתעשייה האווירית, של הלוחמים והמילואימניקים שמחרפים את נפשם קרוב לשנתיים, של החברה האזרחית המגויסת, של נשות המילואימניקים ובעליהן, של הערבות ההדדית, של ההתגייסות הטוטאלית בשעת משבר.

המדינה של הטכנולוגיה ושל האקדמיה ושל חופש המחשבה והטלת הספק, המדינה שהוקמה כמגדלור של תרבות, קידמה וערכי יהדות, המדינה של מכון ויצמן והטכניון ובר-אילן ובאר-שבע ושל לוחמי הפריפריה וגיבורי ההתיישבות והרוח הישראלית שאין שניה לה. תהיו גאים. זה שלנו, האירוע הזה.

עוד אי אפשר לדעת מהם הישגי המלחמה באיראן. תתעלמו מדו"חות המודיעין הסותרים וגם מהודעות הפאתוס של טראמפ. פרויקט הגרעין האיראני לא היה מבוסס על כור שאתה משמיד וגמרנו. הוא הלך לשיטה אחרת שהכילה פאזל ענק של מאות חלקים שמצטרפים זה לזה כדי לייצר את האיום. ייקח זמן עד שהאיראנים יבינו מה קרה. מה היה. מה נשאר ומה נותר. כשהם יבינו, סביר להניח שגם אנחנו נבין. עוד מוקדם לדעת.

זה לא אומר שהמבצע לא היה הכרחי. הוא היה חיוני מאין כמותו. הגענו למה שהגדיר בזמנו מאיר דגן: "הסכין מונחת על הצוואר". עד שנדע מה הצליח ומה לא, אני מוסיף כאן תובנה זעירה ולא בלתי חשובה: הכוח המניע והדוחף והמכה על השולחן והנחוש בכל הקשור לקבלת ההחלטה הסופית לתקוף, היה הרמטכ"ל רב אלוף אייל זמיר.

הדרג המדיני, כולל נתניהו, היסס. התלבט, תפס רגליים קרות. התקשה להחליט. בצדק רב. זו הייתה החלטה קשה מאין כמותה. מי שתפס את המנהיגות ברגעים האלה, היה זמיר. הוא הכיר את התכנית המפורטת שהכינו כל קודמיו. הוא הכיר את היכולות. הוא האמין בביצוע. הוא התעקש. הוא גם הרים קול. אני מניח שהדברים יתפרסמו בעתיד. אז לצידם של מקבלי ההחלטות, לצידם של ראשי זרועות הביטחון הקודמים (ובעיקר הרמטכ"ל הקודם הרצי הלוי), תרשמו לפניכם את שמו של זמיר. אייל זמיר.

החיים חיסנו אותי מפגיעתה של מכונת הרעל. אני לא קורא תגובות, לא מעיין בהכפשות, לא מוטרד מכל ההבלים הללו. רעלניה השונים של המכונה חורשים על גבי שנים ארוכות, הרבה לפני שנפתלי בנט הכניס את המושג הזה ("מכונת הרעל") לחיינו. מוקירי זכרי יודעים שאסור לשלוח לי את מיני הקילוסים הללו כדי שלא אבזבז עליהם, חלילה, גרם מיותר של אנרגיה. אלא אם כן מדובר בנסיבות מחמירות במיוחד.

השבוע אני חורג ממנהגי זה. את הגיגיו של מבקר התקשורת הדגול קלמן ליבסקינד אני לא קורא כבר כמה שנים. בזמנו נלחמתי כדי שיצטרף עלינו בהקמת "מעריב" החדש. הערכתי את האיש. כשפרסם את צמד התחקירים על יואב גלנט חטאתי, והתנצלתי על כך פומבית. השתתפתי יחד איתו במסע לחשיפת האמת בפרשה ההיא. מאז קרו כמה דברים. התחקירן התפוגג, מבקר התקשורת הפציע במקומו, במלוא עליבותו.

נכון, הסגנון של ליבסקינד נקי, הוא לא מפרסם עלילות דם, הוא עובד על פי כללי המקצוע, רהוט ומנומק באופן יחסי. זה הופך את פגיעתו לרעה יותר. האצטלה של עיתונאי מקצועי וחסר פניות גורמת לדבריו להכות שורשים עמוקים יותר מאשר הגיגיו של יעקב (וודוורד) ברדוגו או מוטי (בליצר) קסטל. לוקחים אותו ברצינות. הקורא התמים לא בקיא ברזולוציות ולא עקב אחר התהליך מכמיר הלב בסיומו הפך ליבסקינד מתחקירן ופובליציסט חשוב וחסר פניות, למלבין השרצים ומכשיר הטומאה, ילד הכאפות של הביביזם, נער השעשועים של מכונת הרעל.

בשבוע שעבר הוא חצה קו אדום. זו לא רק דעתו המלומדת, בה אין לי עניין. דעתו, כבודו. אלה העובדות. הנדסת התודעה. המניפולציות. גם הפעם, לא קראתי את טורו. הסתפקתי בקטעים הקשורים בי, שנשלחו אלי, למרבה הצער. בגדול, ליבסקינד התגולל עלי (ועל אחרים) בעניין הפכפכותנו בנושא האיראני, איך האשמנו את ביבי כל השנים בחדלות פירעון ואפס מעשה ואיך אנחנו לא מפרגנים עכשיו. אליבא ליבסקינד, אנחנו בכלל תמכנו בפרויקט הגרעין האיראני, או לפחות קיבלנו אותו בהשלמה, ובזנו למושיע היחיד של העם היהודי, מלך ישראל בשר ודם, בנימין נתניהו.

כשקראתי את זה, שאלתי את עצמי, האמנם? יכול להיות שאני, בן כספית, בכלל לא הייתי ער לסכנת הגרעין האיראני? יכול להיות שהמודיעין האיראני גייס גם אותי, כאותם חסרי ישע ששוגרו לצלם את ביתו של שר הביטחון במושב, אי שם בארץ?

ראשית, הבהרה: בניגוד לרבים מעמיתי, אני לא מושלם. גם לא קרוב למושלם. אני טועה, טעיתי ועוד אטעה מספר לא קטן של פעמים. לפעמים אני גם מודה בטעות בזמן אמת. לפעמים מפספס אותה, או מגן עליה בתום לב. מסתמן שיש מצב שאני בסך הכל בן אדם.

מכאן ועד הדמות שליבסקינד צייר בטורו, ארוכה הדרך. נתחיל בתמונת המקרו: לטעון שאני לא הייתי ער לסכנה האיראנית או לא הערכתי אותה או לא הבנתי אותה, זה כמו לטעון ש"שרה נתניהו הקריבה את מיטב שנותיה כדי להילחם בסכנה האיראנית". בערך.

במהלך קמפיין הבחירות האחרון בארה"ב הצהרתי פעמים רבות שלמרות דעתי על האיש ואישיותו, אם הייתה לי זכות בחירה בארה"ב הייתי מצביע עבור דונלד טראמפ, ולו בשל הסיכוי שיפציץ באיראן. קמלה האריס, אמרתי, לא תפציץ באיראן בשום מקרה. טראמפ? אולי כן. ידעתי שאנחנו מתקרבים במהירות למצב שבו יהיה צורך לפעול נגד איראן בכוח.

כשנפתלי בנט שינה את המדיניות הישראלית והחליט לנקוט בשיטת "ראש התמנון" ולתקוף בתוך איראן גם במקרים שאינם קשורים לפרויקט הגרעין, תמכתי בזה בהתלהבות. בקולי, בכתיבתי. בנט גם ביצע כמה תקיפות כאלה (כולל השמדת האנגר מלא כטב"מים בתוך איראן). יותר מזה, פעם אחר פעם שאלתי מרואיינים ממה אנחנו כל כך מפחדים באיראן. הרי קונבנציונלית, הם לא יריב לצה"ל או לחיל האוויר. גרעין, עוד אין להם. למה אנחנו לא גובים מהם מחיר יקר? למה, במקום לתקוף את חיזבאללה או חמאס, אנחנו לא מבעירים את טהרן? למה הם מטילים עלינו אימה כזאת? שאלתי, ולא ידעתי.

ידידי היקר, גיבור ישראל תא"ל חסון חסון, שלח לי השבוע קטעים מראיון שקיימתי איתו ב-11 ביולי 2022, במגזין "סופשבוע" של מעריב. הכותרת הייתה "באיראן צריכים לפגוע היום, לא מחר". הלקט ששלח לי חסון מכיל כשלושה ראיונות שקיימתי איתו בשנים שעברו, בשלושתם המסר ברור וחד: צריך לתקוף את איראן. בכל הכוח. עכשיו.

הזדהיתי עם המסר הזה במלואו, זו הסיבה שהתעקשתי לחזור לחסון בכל פעם מחדש. הוא היה קול ייחודי בתחום הזה. כל השאר פחדו. השאלה הראשונה באחד הראיונות הייתה "אז למה אתה מודאג? לכאורה, השקט הביטחוני חסר תקדים, צה"ל פועל בחופשיות נגד ההתבססות האיראנית בסוריה, חיזבאללה שקט, הרצועה והגדה שקטות".

תשובתו: "זו מראית עין. האסטרטגיה האיראנית לא השתנתה. להיפך. הם הלכים ומתקדמים. הנחישות שלהם קיימת ולא זזה מילימטר. הם חותרים להפיכת העולם כולו לשיעי ומתחילים מהמזרח התיכון...שום דבר לא בולם אותם". חסון תיאר, כבר אז, את "טבעת האש" השיעית. זו שעכשיו הקרסנו. סיפר על ההתרעה הקודמת ששיגר, אחרי שמחבלי חיזבאללה הסתערו על מוצב "גלדיולה" בשטחנו והלוחמים קיבלו הוראה "לירות להם ליד הרגליים". נחשו ממי הם קיבלו את ההוראה הזו, ומי היה אז ראש הממשלה.

על פי שיטת ליבסקינד, בכל 17 שנות הנאומים והפטפוטים של נתניהו, היינו צריכים להריע לו. בכל השנים שהוא "הכיל" את חיזבאללה והסתפק בנאומים נגד איראן, היינו צריכים לשתוק ולהעריך שברגע האמת, בדקה ה-90, הוא יתקוף. ובכן, מנהיגים נבחנים בזמן אמת. נתניהו המיט עלינו את אסון ה-7 באוקטובר והוא האחראי להגעתה של איראן למרחק נגיעה מפצצה. לכן הוא חטף ביקורת בזמן אמת אז, ולכן הוא מקבל קרדיט על החלטה אמיצה ונכונה עכשיו.

נחזור לאיראן: אני זוכר את ההתחלה. שנות התשעים. הייתי אז כתב מדיני צעיר וחסר ניסיון. הזדמנתי לשיחת רקע אצל "מר מודיעין", ראש חטיבת המחקר באמ"ן, תא"ל עמוס גלעד. הוא נתן לי סקירת עומק על התכנית הגרעינית האיראנית, המוחשיות שלה, העוצמה שלה, המימוש שלה. באותם ימים אף אחד עוד לא דיבר על זה. יצאתי מזועזע. גלעד היה האורקל הראשון. הוא גייס את ראש הממשלה יצחק רבין, שיצא לקמפיין פומבי. תתפלאו, אבל בגוגל יש לפחות 3 סרטונים בהם משבח בנימין נתניהו את רבין, כ"ראשון שזיהה" את הסכנה האיראנית.

מרגע התקיפה הישראלית באיראן (חמישי-שישי, ה-13 ביוני) נתתי לנתניהו קרדיט נדיב ובלתי מותנה על קבלת ההחלטה ההיסטורית הזו. נכון, הוא התעכב, הוא משך את הזמן, הוא פחד, הוא היסס, אבל בסוף, ברגע האמת, הוא החליט. מה ששלו, שלו. בדיון אחר ובהקשר אחר, שרטטתי את הרשימה הארוכה של אישים, פרויקטים ומבצעים ייחודיים של ישראל לאורך כ-30 שנה, שבנו עבורנו את היכולות הדמיוניות שנחשפו בשבועיים האחרונים.

דיברתי על המדענים, על פרויקט "חלופות הלביא" ממנו נולדו הכטב"מים התוקפים, על הפיתוחים השונים, על הלוויינים הישראלים הראשונים. הזכרתי גם את ההחלטה ההיסטורית והדרמטית של רבין בזמנו, בניגוד לדעת חיל האוויר וצה"ל, לרכוש טייסת חדשה של אף-15 איי (רעם), מפציץ אסטרטגי עם יכולות-על, כדי שישמש כ"זרוע הארוכה" של צה"ל במלחמה העתידית נגד איראן. המערכת רצתה עוד אף-16. זול יותר, פשוט יותר לאחזקה. רבין התעקש. וזה המטוס שהוביל את 12 ימי התקיפות בטהרן השבוע.

ומה עשתה מכונת הרעל? כתרה מיד כותרת לפיה "בן כספית: התקיפה באיראן בזכות רבין". לא שזה ריגש אותי. אבל אחר-כך בא ליבסקינד. מכאן, מתוך העיתון הזה שמשמש לי בית שני, אולי אפילו ראשון, כבר 39 שנה, צצה גרסה חדשה של מכונת רעל.

ליבסקינד כתב: "תגידו, אפשר להמציא דברים כאלה? כדי להבהיר כמה רחוק הקרדיט מנתניהו, הסביר עוד כספית שההכנות לתקיפה לא החלו עכשיו. "אתמול דיברתי עם טייס בכיר, שאמר לי 'אתה לא מבין, אנחנו 30 שנה מתאמנים על הדברים האלה'". מה אתם יודעים? מפקד הטייסת בן ה-39 שהוביל לפני שבוע את טייסינו לטהרן, מתאמן על זה מכיתה ג'. הרבה לפני שביבי ידע להגיד "איראן".

ולעובדות: הוא לא רק עבד נרצע של הביביזם, הוא גם בור ועם הארץ בכל הקשור לחיל האוויר. את ההתקפה על טהרן הוביל טייס בן 50. בשנה הבאה הוא יפרוש מטיסה פעילה. הוא היה מפקד טייסת ולאחרונה מונה לתפקיד אחר, שהגדרתו חסויה. זאת, ועוד: עמוד השדרה של הטייסים התוקפים של חיל האוויר הם טייסי מילואים. הם בשנות הארבעים שלהם, נושקים לחמישים. גם קודמיהם, שכבר פרשו, התאמנו על זה. ליבסקינד אמור לדעת את זה. חיל האוויר מתכונן לתקיפת איראן מעל 20 שנה. יותר קרוב ל-30. בקפדנות, בשקדנות, ביצירתיות, במקצועיות. ולכן, זה גם הצליח.

עוד עובדה שחמקה מליבסקינד: בלי טייסי מילואים, אין חיל אוויר. הם עושים מילואים עד גיל מופלג, בדיוק בגלל זה. הם צריכים להתאמן כל השנה, כל שבוע, כדי לשמור על כשירות מרבית, ליום פקודה. ליבת הכוח של טייסי חיל האוויר הם טייסי מילואים. הם מובילי המבנים התוקפים. יש להם הכי הרבה ניסיון, הכי הרבה שעות טיסה, הכי הרבה בגרות. זו עובדה.

וזה נכון ביתר שאת לגבי התקיפות באיראן. מכיוון שבניגוד לליבסקינד, יש לי מספר לא מבוטל של חברים בקרב הטייסים (מתקופת המחאה, שם התוודעתי לציבור המדהים הזה), אני מכיר חלק מהתוקפים בשמותיהם. במעשיהם. בדעתם על מעלליה של קואליציית החורבן. חבל שאי אפשר לגלות את זה לליבסקינד. זה לא אומר שבין הטייסים לא היו כאלה עם דעות הפוכות. ברור שהיו. אני גם לא מתכוון להתחשבן ולספור או לסמן. אסור לעשות את זה. כמו שאסור לכנות את הטייסים "מוגלה" ואסור להגיד ש"מדינת ישראל תסתדר בלי 2-3 טייסות" ואסור לשלוח אותם לעזאזל ואסור להעלות תהיות "איפה הם היו ב-7 באוקטובר" ולרמוז ששיתפו פעולה עם חמאס ואסור לתקוע טריז בין הטייסים לצוותי הקרקע המדהימים שלנו. את כל האיסורים הללו, הפרה מכונת הרעל, בשליחותו של "אתם-יודעים-מי", מאז שפרצה המחאה בואכה ה-7 באוקטובר, וגם אחריו.

אבל יש בכתיבה הרעילה הזו של ליבסקינד עוד משהו: "כדי להבהיר כמה רחוק הקרדיט מנתניהו", הוא כתב עלי. בעוד שבמציאות אני נותן קרדיט לנתניהו על ההחלטה הזו מהרגע הראשון (יום שישי בבוקר, שעות אחרי שזה התחיל), ועד הרגע האחרון. באין סוף מאמרים, בתכניות רדיו (את התכנית הראשונה עם ינון מגל אחרי שהחלה התקיפה פתחתי בקרדיט ארוך, מנומק ולא מותנה לנתניהו), בטלוויזיה. בכל מקום אפשרי. גם ניצלתי את זה כדי לפנות לנתניהו שלוש פעמים, בכתב, ולהציע לו להושיט יד, להכריז על פסק זמן בקרע הפנימי, לנצל את הרגע הזה למען כולנו.

הלאה: ליבסקינד טוען שבשנות המחלוקת אם לתקוף או לא לתקוף באיראן (2011) "דיבררתי" את עמדתם של המתנגדים, ראשי זרועות הביטחון (אשכנזי, דגן, דיסקין, ידלין). מילא. חבל שלא נתן לי קרדיט על החשיפה המדהימה (באישור הצנזורה) על עצם המחלוקת הזו, בכותרת ראשית במעריב. כזכור, מי שדחפו אז לתקיפה באיראן היו נתניהו וברק. ראש הממשלה ושר הביטחון. ראשי מערכת הביטחון התנגדו. הסמכות הייתה בידי נתניהו וברק. לו רצו, היו יכולים להורות על תקיפה (באישור הקבינט) "על הראש" של הצמרת הביטחונית. ברגע האמת, ברק התחרט ונתניהו השתפן. ההוראה לא ניתנה. יכול להיות שבצדק. התנאים היו אז אחרים לגמרי. הסכין, כדברי מאיר דגן, לא הייתה על הצוואר. האיראנים היו רחוקים מגרעין שנות דור (בסביבות 8 שנים), חיזבאללה וחמאס היו שרירים וקיימים, היו עוד דרכים רבות לעצור את איראן בטרם פורענות.

בהקשר הזה, ליבסקינד מביא ציטוט מאחד הטורים שלי: "איך יכול להיות שכל ראשי זרועות הביטחון לדורותיהם חושבים שהצמד הזה, ברק ונתניהו, מסוכן למדינה? השילוב בין ברק לנתניהו הוא שילוב מסוכן, אני אומר את זה מידיעה". זה ליבסקינד.

מה הוא שכח להביא? את סופו של המשפט: "אגב, לא בהקשר האיראני בהכרח, אלא באופן כללי". טוב, אם הוא היה מביא את הציטוט המדויק, יכול להיות שאפשר היה להבין שאני מדבר על השותפות הרעילה ההיא בין השניים ולא על ההקשר האיראני. וזה הורס את התזה של ליבסקינד. ולזה בדיוק התכוונתי. כעבור שנה או שנתיים גם כתבתי על זה ספר ("חמקן"), בעיקר בהקשרי פרשת הרפז הזכורה לרע.

הלאה: ליבסקינד מביא עוד ציטוט מטור שכתבתי שבועיים לפני המתקפה על איראן, בזו הלשון: "האיש שהבטיח לעצור את הפצצה עלול להיזכר כאבי הפצצה האיראנית". ואללה, נכון. כתבתי את זה. וגם חששתי שזה יקרה. הבעיה היא, שלמשפט שליבסקינד ציטט קדמו שני משפטים צמודים שהובילו אליו. ממש צמודים. אי אפשר היה לפספס אותם (אלא אם כן אתה עבד נרצע ששמו ליבסקינד): "נכון, פסק הדין לא ניתן עדיין והמאבק עוד כאן. צריך להתפלל שהאמריקאים לא יחתמו על הסכם רע, צריך להתפלל שהאיראנים יקדיחו את התבשיל וירגיזו את טראמפ, צריך לקוות שכל זה יוביל למסקנה אמריקאית נכונה, אבל ממש לא בטוח שזה יקרה".

כלומר, הניתוח שלי הוא שהכל עוד פתוח. שיכולה להיות תקיפה. שהאמריקאים יכולים להצטרף. את זה ליבסקינד מסתיר מקוראיו. הוא פשוט מרמה אותם. וצריך להזכיר כאן עוד משהו: האיראנים הגיעו למרחק נגיעה מהגרעין בזכות נתניהו. ובזכות טראמפ. הסכם הגרעין עליו חתמו מול אובמה בלם אותם, גולל אותם אחורה ושמר אותם בקפדנות במרחק של 18 חודשים מפצצה. ההסכם לא היה מושלם, היו בו חורים, היו לו חסרונות, אבל יש תמימות דעים בין כל ארגוני הביון בעולם, כולל המוסד, שהאיראנים קיימו אותו בקפדנות.

נתניהו שכנע את הנשיא טראמפ, לאחר שזה נבחר לנשיאות, לפרוש מההסכם. מערכת הביטחון הזהירה אותו שזו טעות פטאלית. הוא התעלם. רח"ט מחקר כתב על זה מסמך. הרמטכ"ל איזנקוט התפלץ. הסבירו לו שאם האמריקאים יפרשו מההסכם זה יעניק לאיראנים לגיטימציה להפר אותו, הם ימשיכו להתקדם לגרעין בלי שתהיה יכולת לפעול נגדם. כלומר הם ינצלו את הפרישה האמריקאית כדי לרוץ קדימה, בעוד הסינים, הרוסים והאירופים לא יחדשו את הסנקציות נגדם. וזה בדיוק מה שקרה. ערב התקיפה הישראלית הפער בין האיראנים לפצצה ירד מ-18 חודשים ל-18 ימים. על כל זה חתום נתניהו, אישית. אני מניח שהוא תקף גם בגלל שידע שאם לא יעשה את זה, הפצצה האיראנית תהיה הפצצה "שלו". וטוב שתקף. בשורה התחתונה, הקרדיט על ההחלטה לתקוף, של נתניהו. כפי שכבר כתבתי כאן, מה ששלו, שלו. התקיפה, אבל גם מרחק הנגיעה של איראן מהפצצה.

דוגמה אחרונה: ליבסקינד מביא ציטוטים מראיון שנתתי בשנת 2012. הנה הציטוט הראשון שהביא: "איראן גרעינית זה לא סוף מדינת ישראל". בום. בן כספית לא נבהל מאיראן גרעינית. הוא כנראה גם מצביע בל"ד ולך תדע, אולי הוא באמת מרגל איראני.

אלא מה? מיד אחרי שאמרתי את המשפט הזה, אומר לי המראיין: "אני יותר ממסכים איתך". ומה אני עונה? ממש שם, צמוד: "אני חושב שצריך לעשות הכל כדי שזה לא יקרה, וכשנגיע למצב של החרב על הצוואר אז צריך גם לפעול צבאית, אבל מה שלא צריך זה להלך עלינו אימים".

כלומר, אני בכלל בעד תקיפת איראן. כשהחרב על הצוואר. בדיוק כפי שהגדיר את זה מאיר דגן. וזה גם מה שקרה השבוע. אבל את זה ליבסקינד לא הביא לידיעת קוראיו. כי הייתה לו מטרה. אני מקווה שלפחות משלמים לו על זה. חברים אחרים במכונת הרעל מתפרנסים מזה לא רע. אל תהיה פראייר, קלמן. תגבה על זה מחיר. מכרת את נשמתך, זה ביוקר.

אבל זה לא נגמר פה. ליבסקינד מביא ציטוט נוסף מאותו ראיון. הוא כותב שאני אמרתי שאני "חש שליחות מסוימת" בתור עיתונאי באזהרת הציבור מפני החלטה מסוכנת שנתניהו יקבל אם יחליט לתקוף באיראן.

אלא מה? לא זה מה שטענתי. אם ליבסקינד היה מביא את הציטוט המלא, אפשר היה להבין שאני לא מדבר על ההחלטה לתקוף באיראן, אלא על דרך קבלת ההחלטות בממשלת נתניהו. והנה הציטוט המלא (מצטער על החפירה, זה עקרוני): "אני לא בפאניקה", אמרתי למראיין, "התפקיד שלי זה להזהיר שאם תהליך קבלת ההחלטות בנושאים הגורליים העומדים לפתחנו כבר בקיץ הקרוב, יהיה דומה במשהו לתהליך קבלת ההחלטות בכל שאר הנושאים שראינו מתפוצצים בגיחוך נוראי לנגד עינינו בארבע השנים האחרונות, אנחנו בצרה". ובהמשך אני מוסיף: "אחרי 27 שנים, מהיכרותי העמוקה והמלומדת של איך העסק הזה מתנהל ולאן הוא הולך, היום אני חש תחושת שליחות מסוימת, היום אני במצב שיש לי אופציות גם מחוץ למקצוע הקורס שלנו. אבל אני בשום פנים ואופן לא רוצה לעזוב".

נדמה לי שהשנים שחלפו מאז וגם השנים שקדמו לראיון הזה, הדגימו לא מעט פעמים את איכות תהליכי קבלת ההחלטות של נתניהו, שהובילו לכל האסונות אליהם הוביל אותנו. מה-7 באוקטובר דרך האסון במירון דרך האסון בכרמל דרך אין ספור כישלונות ושערוריות ורקבונות שנחשפים חדשות לבקרים, ועוד לא דיברנו על העובדה שבכירי לשכתו חילטרו עבור קטאר בעיצומה של מלחמה ועל הנצחת ההשתמטות ההמונית של החרדים וכו' וכו'. על זה אני מדבר כאן, במפורש ובקול צלול. ואת זה ליבסקינד מעוות כאן, במפורש ובדם קר.

פתאום נזכרתי מי היה המראיין בראיון הזה, שפורסם במעריב. ולמה הוא ראיין אותי. קראו לו שי גולדן. הוא היה רכש נוצץ שהגיע למעריב בתקופה בה נרכש ע"י נוחי דנקנר. שנינו, גולדן ואני, חששנו מאוד אז שדנקנר, שהיה מקורב לנתניהו, ישתלט על העיתון ויהפוך אותו לכלי בשירותו ולסוג של "ישראל היום 2" (של אז). היה אחד שחשש יותר מאיתנו. קראו לו אז, וגם היום, קלמן ליבסקינד. לימים הוא יתאר את הימים ההם כ"סדום ועמורה" של התקשורת הישראלית. החששות התממשו. ליבסקינד היה אז עיתונאי. הייתה לו הרבה מאוד ביקורת על נתניהו, אבל הוא התקשה לפרסם אותה במעריב של דנקנר. השיא היה במאמר ביקורת חריף שלו (בעניין התנחלות מסוימת בחברון) על נתניהו שפשוט "נעלם" מהעיתון. זה קרה גם לי. נאבקנו אז יחד. אלא שכל זה קרה לפני הניתוח המורכב בו הוסר עמוד השדרה של ליבסקינד, יחד עם מצפונו העיתונאי.

לסיכום: מה שליבסקינד ניסה לעשות לי בשישי האחרון, ינון מגל עושה לי כבר קרוב לשנתיים. הוא שולף משפטים קצרים שאמרתי או כתבתי מתישהו כדי "להוכיח" שגם אני הייתי בקונספציה, גם אני "הכלתי" את חמאס, גם אני שותף לפשע עליו חתום הפטרון שלו.

אחר-כך אני מביא את ההקשר המלא ומתברר שלא דובים ולא זבובים. העמדה שלי בנושא עזה וחמאס ברורה ומוצקה הרבה יותר מעמדתי בנושא איראן. באין ספור מאמרים, כתבות, ראיונות והופעות תקשורתיות אני דורש, עשרות רבות של פעמים, מאז שנת 2008, להיכנס לעזה ולפרק את חמאס, יכולותיו ושלטונו. התחלתי להימאס גם על עצמי בהקשר הזה. הטפתי לזה לא רק בימי נתניהו, אלא גם בסוף תקופת אולמרט (ערב עופרת יצוקה) ובימיה של ממשלת השינוי. אבל נתניהו היה כאן 17 שנה.

ליבסקינד יודע היטב, בדיוק כמו שינון מגל יודע היטב, מי האחראי העליון, הישיר, הבלעדי, על קונספציית "חמאס הוא נכס".

אז מה הם עושים? מנסים להפיל את האחריות הזו על כל האחרים. מילא אני, אבל גם איזנקוט וגנץ (ש"הפקיר את חיילי גולני", עוד שקר של מכונת הרעל) ובג"ץ והיועמ"שית והשב"כ והברדק ומה לא. בקיצור, בסוף נפל לי האסימון. גם ליבסקינד הוא סוג של ינון מגל, רק בלי חוש ההומור והכריזמה.

למה היה חשוב לי לחפור לכם על זה לאורך מאות מילים? זה הרבה יותר גדול מהעוול שליבסקינד גרם לי. אני לא באמת מתרגש מזה. אני רק הפיתיון. מכונת הרעל של נתניהו שוטפת כאן להמוני אנשים את הראש והנשמה. הם ניזונים מהשקרים, מהעיוותים, מהסילופים, מתיאוריות הקונספירציה, והם פשוט נחטפים למחוזות של סגידה וטירוף, על לא עוול בכפם. המכונה הזו מאפשרת לראש הממשלה לחמוק באופן קבוע מאחריותו הפושעת והרשלנית לאסונות, להותיר שם לבדם את ראשי מערכת הביטחון (שמקבלים על עצמם את האחריות), ואחר כך להופיע, לבדו, כשיש קרדיט והצלחות. כשמחסלים את חיזבאללה, אז "הרצי וגלנט התנגדו לביפרים" (שקר וכזב, כמובן), וזה הכל ביבי. כשחמאס שוחט 1200 ישראלים וכובש ישובים ובסיסים, זה שוב "הרצי ורונן וגלנט וחליוה".

פעם, בעידן האמת, מנטליות כזו הייתה בלתי אפשרית. לשקר היה מחיר, לאמת היו רגליים. היום, כל זה חלף ונגרס בין גלגלי השיניים והרעל של מכונת השנאה והפייק. וזה מסוכן. מומחי הפורום הכלכלי הבינלאומי קבעו לא מזמן שהסכנה הגדולה ביותר שמרחפת בעידן הזה על האנושות היא הפייק ניוז והרשתות. כשמדובר במדינת ישראל, זו סכנה קיומית של ממש.