הם תקפו באיראן - אבל המחשבות בעזה | מאחורי הקלעים של טייסות הקרב ברמת דוד

הם טסים מעל אלף קילומטר אל עומק שטח אויב, או דואגים שכל מטוס יהיה מוכן לגיחה הבאה - אבל המלחמה, מבחינתם, עוד לא נגמרה. רב-סרן י', הקצינה הטכנית של טייסת 101, מפקדת על מאות אנשי צוות טכני ולא מתפשרת גם על הפרטים הקטנים: "הבאתי את המניקוריסטית לבסיס". סרן ת', טייס צעיר מטייסת 109, נזכר בגיחה הראשונה למבצע עם כלביא: "אמרתי לו - עשינו משהו מטורף". מאחורי הקלעים של טייסות הקרב ברמת דוד, בין דריכות תמידית לגאווה במבצע, הם חוזרים שוב ושוב לאותה מטרה: "להחזיר את החטופים הביתה - כמה שיותר מהר".

ברמת דוד העבודה נמשכת. לא חוגגים. ביקרתי שם היום כדי לפגוש טייס צעיר מטייסת אחת שהשתתפה במערכה מול איראן, ואת מי שאחראית על כל הצד הטכני של טייסת אחרת שהייתה גורם משמעותי במערכה. לכאורה, לכל אחד מהשניים יש זווית אחרת על מבצע "עם כלביא". ובכל זאת דבר אחד חזר אצל שניהם. הדאגה לחטופים. "לא סיימנו את המלחמה - יש לנו בראש ובראשונה 50 מאחינו ואחיותינו שנמצאים לצערנו בשבי חמאס, וזאת המשימה העיקרית שלנו - להחזיר אותם הביתה וכמה שיותר מהר. את כולם", אומרת רב-סרן י', שתכף נכיר אותה, "מול 12 ימים במבצע מול איראן, אנחנו כבר יותר משנה וחצי במלחמה, ואנחנו אמנם מסתובבים ביומיים האחרונים עם תחושות גאווה וסיפוק ענקיות, אבל גם היום אנחנו מאוד דרוכים. דרוכים לכל תרחיש הערב, הלילה, מחר, ובכל מחר. גם יש לנו כוחות מתמרנים בעזה וגם על זה אנחנו שוקדים כל היום ואנחנו תמיד בדריכות כי המלחמה לא הסתיימה. ממשיכים להוציא תקיפות בעזה, וגם תוך כדי המבצע מול איראן יצאנו למשימות בעזה, במקביל, כי בראש ובראשונה צריך להחזיר את האחים והאחיות שלנו ולשמור על האחים והאחיות שלנו שנלחמים".

רב סרן י', היא הקצינה הטכנית של טייסת 101 של מטוסי ה- 16-F הוותיקים, שפיקדה במבצע הזה על מאות אנשי צוותים טכניים בסדיר ובמילואים, שבשנתיים האחרונות עשו כל שנדרש להתכונן למבצע האדיר. היא משוכנעת שגם המטוסים הכינו את עצמם לרגעי השיא האלה.

ההכנות לרגע הזה היו ארוכות מאד. שנים. אבל לפני חצי שנה הגדרנו רשמית שמתחילים להיערך למערכה עם איראן ומאותו רגע ידענו שיום אחד היא תגיע. אני אישית מסיימת תפקיד בעוד שבועיים ומאוד קיוויתי שזה יקרה כשאני עוד בתפקיד הזה.

על גורם ההפתעה היא מספרת שבמשך חודשיים הלכו הצוותים לישון בידיעה שבלילה זה עלול לקרות. כל ערב היינו סוגרים את המטוסים בידיעה שאולי בלילה תתחיל המערכה מול איראן. אבל אפילו בטייסת לא ידעו שהמבצע החל - עד שהמטוסים המריאו לדרכם - התדריך שלה לחיילים היה שעורכים חזרה גנרלית. מהבוקר הייתה התרחשות. הייתה הרגשת בטן, אבל החיילים לא ידעו. היא הורתה להם להכין את המטוסים כאילו זה הרגע אבל שבסוף נכבה אותם.

"פתאום כל הטלפונים צלצלו", סיפרה, "פתאום גם הייתה התרעה של פיקוד העורף עם אזהרה חמורה והטייסים בשעה אחת וחצי הגיעו למטוסים. גם בזה הפתיעו אותנו -שעה לפני הזמן הכאילו מתוכנן. החיילים הסתכלו עלי בעיניים. הסתכלתי אליהם בחזרה ואמרתי - 'התחלנו'. אמרתי את זה בעיניים כי עם הרעש של המנועים לא שומעים שום דבר". רק אז ידענו שהתחילה המערכה שלא ידענו כמה זמן היא תיקח ואיך היא תסתיים.

"ברור שהיו חששות. אנחנו אמנם במלחמה כבר כמעט שנתיים. אבל מול איראן זה אירוע אחר. זו לא התארגנות מול ארגון טרור, שם יש מולנו מדינה. ויש לה משאבים גדולים ויכולות חזקות". היא מדגישה: "נערכנו מכל הבחינות - גם מבחינת המטוסים וגם אפילו מבחינה מנטאלית מול אירועים או תרחישים שיכולים לתפוס אותנו במערכה כזו ושלמזלי הרב לא קרו.

רס"ן י' היא חלק מסוד גדול של חיל האוויר בטיפול במטוסים: מרבית אנשי הצוות הם נשים. חודשיים וחצי היא לא יצאה מהבסיס. היא בת 32, בוגרת מגמת תיאטרון בתיכון, רווקה, שבמקור היא מהרצליה, אבל מתגוררת בבסיסי חיל האוויר זה עשר שנים. ולמי שפוער פה בתימהון, היא אומרת בלי להניד עפעף, "אני נשואה לצבא - וזו חתונה קתולית". על עניין אחד היא לא ויתרה במלחמה - הציפורניים. "בגלל סוג העבודה בשיער מותר לי רק קוקו אסוף, תכשיטים אסור לי בכלל, אז לפחות הציפורניים. היו אבדות. איבדתי לא מעט. אבל בכל בסיס אליו הגעתי מיד סידרתי את הדירה ואח"כ מצאתי מניקוריסטית בסביבה. הפעם, כשידעתי שמגיעה תקופה לחוצה, התארגנתי והבאתי אותה לעשות לי ציפורניים בבסיס".

היא הקצינה הטכנית והמפקדת של הגף הטכני בטייסת 101, הטייסת האחת משלוש טייסות 16-F של רמת דוד שהיא מטוסים חד מושביים - לטייס בלבד. בשתיים האחרות המטוסים דו מושביים - לטייס ונווט. היא אחראית בשגרה על כל שמישות המטוסים, "לתחזק אותם, לטפל בהם, בכל המערכות, לתת כל מענה שנדרש למטוסים, להכין אותם לטיסות אימונים ולטיסות מבצעיות, לחמש אותם, לטפל בהם לפני שהם יוצאים ואחרי כשהם חוזרים, עם או בלי תקלות".

"אני מאמינה שלמטוסים יש נשמה", אומרת הלוחשת למטוסים בלי למצמץ, "אני חושבת שגם המטוסים הכינו את עצמם, מנטלית ונפשית, לטובת האירוע הזה. אמיתי. זה ביצה ותרנגולת - אנחנו הכנו אותם מאוד מאוד טוב ועשינו כמו טיפול עשרת-אלפים כזה לכל אחד מהמטוסים, והוספנו הרבה דברים שפיתחנו לטובת האירוע הזה שלא היו קיימים - כל מיני בדיקות מיוחדות שעושים בסיטואציה כזו, והם גמלו לנו. הם היו מוכנים בעבודה מאוד מאוד קשה של המערך הטכני ותפקדו באינטנסיביות של מטוס שטס כ- 4 שעות באוויר, חוזר וצריך לצאת מהר מאוד שוב לגיחה דומה. זה לא משהו שהמטוסים מורגלים אליו, בטח לא מטוסי הברק. אבל עם הצוותים שלנו אם המטוס חוזר שמיש אנחנו יכולים תוך סדר גודל של שעה וחצי לחמש אותו מחדש ולבדוק את כל המטוס. זה אומר הרבה המאוד טכנאים ושכל מטוס שנוחת מתנפלים עליו הטכנאים וכל אחד יודע מה התפקיד שלו. יש אחד שבודק, יש אחד שמתדלק, הם יודעים לעשות את זה בסינרגיה מושלמת".

"בעיני השירות בצה"ל ובחיל האוויר אף פעם לא היה שירות חובה", היא אומרת, "זה שירות של זכות. אני לא מכירה הרבה מקומות שבהם אתה יכול לעשות יותר עבור המדינה".

טייס ה- 16-F "ברק", סרן ת', רק בן 24, רק שנתיים בטייסת 109, בוגר מדעי המחשב באוניברסיטת בן גוריון, שם למד כחלק מקורס הטייס, שקול, מדוד ורגוע. טייס ותיק בדרגת סגן אלוף, "קשיש" באמצע שנות השלושים לחייו שמאזין לשיחה שלנו רומז שאולי בשל התכונות האלה, ולמרות גילו, נבחר ת' לצאת בגיחות לאיראן, או לפחות אחד הצעירים. המשפחה גרה בשרון. הוא שוכר דירה בתל אביב. מספר על הטיסה המבצעית הכי ארוכה והכי רחוקה שעשה בחיים - "בפער". הוא מספר על 12 היום של משמרות של 12 שעות. הוא אומר "לא הופתענו מהמשימות - התכוננו. אבל הופתענו שזה קרה, שזה קרה במשמרת שלנו ושזה נפל בחלקנו". הוא מדגיש - "לא זורקים פצצות סתם. לכל פצצה יש כתובת. וכשחוזרים - "תחושת ביחד, שעמדנו במשימות, שחזרנו ממקום מסוכן ורחוק וששמרנו אחד על השני". הוא מסכם:" הטייסת עשתה את מה שמצופה ממנה ואני שמח וגאה להיות שותף בזה"

את ההכשרה המבצעית כטייס קרב הוא סיים במהלך "חרבות ברזל". כטייס סדיר היה התפקיד שלו בעיקרו הכנת הטייסת למלחמה וכשזו החלה, לעסוק הרבה בתכנון גיחות של טייסים אחרים. "בין המשמרות משחילים גיחות". מה עובר בראש? "קודם כל שאני מוכן כי התכוננתי לרגע הזה הרבה מאוד זמן. למרות זאת אני מודה שיש בזה גם הרבה מאד התרגשות, במיוחד בדרך אל היעד. התפקיד שלי זה להביא פצצות אל המטרה, ולתקוף מטרות שקיבלנו. מחסנים - אמל"ח - טילים. זו טיסה ארוכה מאד, יחסית למה שאנחנו עושים בשגרה.

טיסה מרמת דוד לדמשק זה רבע שעה הלוך רבע שעה חזור, פלוס-מינוס. הגיחות שלי היו בלילה אז לגמרי רואים את הפיצוצים בעיניים, וכן יש תחושה טובה, שהצלחנו לעמוד במשימה שהציבו לנו, שבעצם עמדנו במשימה וטסנו המון זמן, רק בשביל הרגע הזה. אז ברור שתקופת טובה וסיפוק שהצלחנו לעמוד בהם. גם הנווט שלי שהוא בן גילי רואה את זה, אבל באותו רגע לא ממש מדברים על זה, אתה מאוד מתעסק בלחזור לשטחנו בשלום וגם זאת משימה ויש מתח ודריכות עד שחוצים קו בחזרה לשטחנו. אני זוכר שבגיחה הראשונה, קצת לפני שהגענו לארץ, אמרתי לו 'עשינו משהו מטורף'. זו חוויה מטורפת שבגיל צעיר כזה עושים דברים כאלה מטורפים. בנקודה הזו גם מסתכלים על הנוף, על הזריחה ורואים את השמש העולה על ישראל ומדברים על זה. זה מרגש. האמת היא שאנחנו כל כך לא רגילים לטוס כל כך רחוק שכשאתה רואה את סוריה אתה כבר מתרגש. אתה רואה את האורות של דמשק ואתה כבר מרגיש שאתה בשכונה. כן, לגמרי יש התרגשות לחזור חזרה הביתה".

גם סרן ת' לא היה בבית לאורך המבצע. אבל מכיוון שאת בת הזוג שלו הוא הכיר בקורס טייס וגם היא משרתת כטייסת וקצינה בדרגת סרן, אז גם היא לא ממש הייתה בבית אלא פול טיים במשימות בטייסת התובלה שלה בבסיס נבטים.

מלחמת "חרבות ברזל", שינתה הרבה דברים. גם את העבודה של טייסת חיל האוויר, לטוב ולרע. "הגיחות המבצעיות נהיו עניין שבשגרה", אומר סרן ת', כשאני שואל אותו על הנונשלאנטיות בה הוא מתאר את העבודה, "כשחוזרים ממשימה אז כן יש טפיחות על השכם, חיבוק, צחוקים של שחרור מתח ושל תחושת ביחד ושל שמחה לראות בעיניים אבל בעיקרון הולכים לישון וכן אפשר להירדם. גיחה כזו מאוד מעייפת. אתה גם נמצא במטוס שעה לפני, ואחרי גיחה אתה עוד איזה חצי שעה בעניינים בטייסת".

תשובה לשאלה איך מתפרשת אצלו הביקורת על זה שאולי לא ממש השלימו את המשימה העיקרית של חיסול איום הגרעין, אין לו. "לא יודע מה קורה בקומות ממש מעל, אבל יודע להגיד על עצמי ששמח להיות שותף לעשייה. פחות מתעסק בכל דבר אחר. זה ממש לא מטריד אותי ולא מכאיב לי"

"הביחד פה חזק מאוד", הוא מסכם, "כל אחד צריך לתת מעצמו כמה שהוא יכול כדי שנוכל לעמוד במשימות ויש בזה המון סיפוק". תכנית לסופ"ש - "בדירה בתל אביב עם החברה, פלוס ים, חברים ומשפחה אחרי הרבה הרבה זמן".