כנגד כל הסיכויים: איך נולד טיל החץ למרות התנגדות צה"ל

פברואר 1985, חדר הישיבות במטה התעשייה האווירית בלוד. אחרי הסיור המתבקש בקו ההרכבה של המזל"טים שהיו אז חידוש גדול ובפעילות הפיתוח של מטוס הלביא שהייתה אז בשיאה, מתחילים הדיבורים החשובים.

מצד אחד של השולחן יו"ר התע"א דאז, אלוף אז במיל' דוד עברי, מי שחיל האוויר בפיקודו השמיד כמה שנים לפני כן את הכור הגרעיני בבגדד ואת סוללות הטילים הסוריות בלבנון, אלמנטים שחוזרים במבצע הנוכחי באיראן.

מהצד השני, גנרל ג'יימס אברמסון, מפקד יוזמת ההגנה האסטרטגית של ארה"ב, ה-SDI, שיזם הנשיא רונלד רייגן שנתיים קודם לכן, לפיתוח שלל אמצעים ליירוט טילים גרעיניים מברית המועצות, כולל מהחלל. מהלך שבדיעבד הכניס את הרוסים למרוץ טכנולוגי וכלכלי שלא יכלו לעמוד בו, ויביא את מיכאל גורבצ'וב לזנוח את המלחמה הקרה.

"לגבי מלחמת הכוכבים שלכם, יש לנו כמה רעיונות שחשבנו עליהם שאולי נוכל לעבוד עליהם ביחד. תרצה לשמוע?", פתח עברי את הדיון שהתניע את מערכת החץ שהיירוטים שלה הצילו בשבועיים האחרונים אלפי ישראלים, אך לא הצליחו להציל 28 איש.

רק עברי יכול היה אז בחוצפה ישראלית להציע לאנשים שנחתו על הירח ושיגרו מעבורת חלל פרויקטים כאלה. מלחמת לבנון, או מבצע שלג בשמה המטכ"לי, הביאו את יוקרת חיל האוויר לשיא, הדגימו מהפך טכנולוגי דרמטי ויכולת התמודדות עם בעיה שמאז מלחמות ויטנאם ויום הכיפורים הטרידו כל חיל אוויר במערב: איך מתמודדים עם סוללות הטילים הסובייטיות שברית המועצות מכרה במאות לבעלות הברית שלה.

ההערכה של הממסד הביטחוני האמריקני את עברי, שתתבטא גם בתפקידים אחרים שמילא כמו סגן הרמטכ"ל, מנכ"ל משרד הביטחון במשך עשור, ראש המל"ל, שגריר ישראל בוושינגטון, סגן נשיא בואינג וראש הפעילות שלה בישראל, הביאה אז לארץ אדם עסוק ומבוקש כמו אברמסון להרצות בכנס של הטכניון, לבקשתו של עברי.

רק לפני שלוש שנים פרש מתפקידו בבואינג, וכיום בגיל 90 הוא עדיין מי שרבים במערכת הביטחון נושאים אליו את עיניים ומתייעצים, כמי שלא רק נשא בתפקידי פיקוד וניהול בכירים, אלא עוד הספיק להילחם כטייס קרב צעיר במבצע קדש ב-1956, מלווה בין השאר במטוס האורגן הסילוני שלו את הדקוטות שביצעו את ההצנחה במתלה. בנו סרן גיל עברי ז"ל, נפל בתאונת אימונים עם מטוס האף-16 שלו ב-1987.

40 שנה אחרי אותה פגישה מדבר עברי על ההיריון הקשה של מערכת החץ מול המתנגדים הרבים, מנתח את הטעויות של האיראנים ואת הביצועים של יורשיו בחיל האוויר. החץ, שאחרי כניסת כיפת ברזל של רפאל לשירות מבצעי מאסיבי מאז 2011, נשאר קצת בצל. הוא הופעל פעם אחת תחת מעטה סודיות בעת מבצע צוק איתן, ורשם מאז מאות יירוטים מוצלחים של טילים מאיראן ומתימן בשנים האחרונות, וגם כמה החטאות. היום דווקא כשרואים את ההרס במקרים של החטאות כולם מבינים איזה נזקים החץ מונע.

"כשכבר הייתי סגן רמטכ"ל ב-1983 שר ההגנה הסורי, מוסטפה טלאס, התראיין לשפיגל הגרמני. הראיון היה מלא כרגיל שקרים והמצאות, אבל הייתה שם שורה אחרת חשובה. טלאס אמר שהאלקטרוניקה וחיל האוויר הם אלה שניצחו עבור ישראל את המלחמה, והמסקנה שלו הייתה שהמלחמה הבאה תהיה מלחמת טק"ק. לא הרבה שמו לב לזה, אבל היה לי ברור שיש פה עניין שחייבים לטפל בו".

אבל סקאדים לא היו איום חדש. המצרים ירו סקאדים על צה"ל בסיני ביום הכיפורים והסורים תקפו בטילי קרקע קרקע פרוג את רמת דוד.
"העניין היה שעכשיו העורף נכנס למשוואה. כתבתי אז מכתב חריף שהרגיז הרבה אנשים, שהעורף חשוף לפגיעות טק"ק. העורף לא סבל כמעט בששת הימים, לא חטף ביום הכיפורים. הגישה הרשמית של צה"ל הייתה שטק"ק לא מספיק מדויק לפגוע במטרות צבאיות ושמדינות ערב לא יעזו לפגוע בריכוזי אוכלוסין. חיל האוויר אמנם נערך לתקוף את האיום, אבל לא הייתה היערכות בהגנה. שכנעתי את הרמטכ"ל משה לוי ("משה וחצי") שצריך לקבוע זרוע שתהיה אחראית להתמודדות מול טק"ק בכל ההיבטים והוא קיבל את ההצעה שלי להטיל את הנושא כולו על חיל האוויר".

מתי האמריקנים נכנסו לתמונה?
"בפברואר 1985 הגיע לארץ לכנס בטכניון ג'נרל ג'יימס אברמסון, שהיה אז ראש מנהלת ההגנה האסטרגית, מה שכונתה אז "מלחמת הכוכבים", המערכת שיזם הנשיא רונלד רייגן ליירוט הטילים הסובייטים בחלל. הייתי אז יו"ר התעשייה האווירית, ובאחד מימי הביקור שלו אירחנו אותו בתע"א. הצגנו לו ארבעה רעיונות כיצד אנחנו יכולים להשתלב ב-SDI, אחד מהם היה יירוט טילים בליסטיים בשלב ההמראה, כשהם איטיים אבל משאירים חתימת חום ענקית שעוזרת לזהות אותם מרחוק. רציתי לתקוף אותם בטילים מהירים מונחי חום ושהם יפלו חזרה בשטח האויב ששיגר אותם, ושמי ששיגר אותם יקבל חזרה את ראשי הקרב הכימיים שחששנו מהם. הרעיון השני היה טיל נגד טילים בליסטיים טקטיים, שיוכל להשלים את המערכות שהם תכננו נגד טילים בין יבשתיים".

טיל נגד טילים היה אז רעיון חדש.
"טיל נגד טילים היה אז מאוד יומרני. כל כך הרבה אנשים לא האמינו, טיל אחד שיפגע בטיל אחר, כששניהם טסים במהירויות גבוהות. סיכמנו שהאמריקנים יממנו 80% מעלות בחינת הרעיון והתעשייה האווירית 20%, כי במשרד הביטחון אף אחד לא הסכים לשים על זה שקל. הם התחילו עם אברמסון כמה פרויקטים אחרים, כמו תותח אלקטרו מגנטי. הקמנו מעבדות לפרויקט הזה וככה מימנו את חלקנו".
ב-1986 מונה עברי למנכ"ל משרד הביטחון. "הזמנתי את אברמסון שוב לארץ, וסיכמנו להקים בישראל מעבדה ראשונה מסוגה לבחון איך בונים הגנה מטילים, כי אף אחד לא ממש ידע אז איך עושים את זה. את סוללות הנ"מ חיל האוויר הציב אז במקומות שהוא חשש שמטוסי קרב לא יגיעו אליהם בזמן ליירט מטוסי אויב, או באתרים כמו דימונה. היה לי ברור שתכנון יירוט של טיל בליסטי כבר דורש תכנון אחר. לקח קצת זמן והוא הסכים, הוקמה מעבדה ששכנה אז בתדיראן ושמשה אותנו ואת האמריקנים עוד הרבה שנים. למדנו ממנה המון דברים, איך לפרוס את החץ, ואחרי זה את כיפת ברזל".

תכנית החץ החלה להתקדם על אש קטנה. ואז ב-1988 הסתיימה מלחמת איראן-עיראק, אחרי שהתקפות הסקאדים על טהראן אילצו את חומייני להסכים להפסקת אש. "חשבתי שאם סדאם תקף ככה בירה ערבית, לא תהיה לו בעיה לתקוף בסקאדים את תל אביב". אבל בצה"ל עדיין לא רצו להשקיע במערכת ליירוט טילים.

אחרי שבחינת הרעיון קבעה שמערכת טיל נגד טילים יכולה להתאים לחלק הישראלי במלחמת הכוכבים, ערך משרד הביטחון תחרות בין התעשייה האווירית לרפאל על פיתוח המערכת. הצוות של התע"א שהוביל דב רביב ניצח, ושר הביטחון יצחק רבין חתם על חוזה הפיתוח. ב-9 באוגוסט 1990 נערך ניסוי השיגור הראשון של החץ-1, עדיין דגם ניסוי. זה כבר היה שבוע אחרי שעיראק פלשה לכווית.

איך שכנעת את רבין כשר ביטחון לתמוך בחץ?
"רבין נטה תמיד ללכת עם הרמטכ"ל ולא נגדו. אז כשהיו לי ויכוחים עם רמטכ"לים, וזה קרה לא מעט בדיוני תקציב ואחרים, הייתה בינינו הבנה שאם הוא חושב שאני צודק, הוא לא יחליט נגד הרמטכ"ל ויסכם את הדיון שהנושא יוכרע בהמשך ואז היינו סוגרים את זה בינינו בפ"א ("פגישה אישית", למי שלא שירת בצבא). רבין שוכנע בחשיבות החץ עוד כשהסורים התחילו לפתח את הנושא הכימי על סקאדים. הם חפרו מנהרות בערים שלהם, לשם היו הסקאדים נכנסים כדי שיהיה לנו קשה להגיע אליהם. דוחות המודיעין קבעו שיש להם 18 משגרים ושסבב שיגור של יציאה ממנהרה, תדלוק של הטיל, הזקפה, שיגור וחזרה למחבוא ייקח להם שש שעות. אמרתי לרבין, תראה, אלה הנתונים, אבל תאר לך שהם תופסים שכל, קונים עוד 100 משגרים ומגבירים מאוד את הקצב. עם ההשפעה של נשק כימי אנחנו נתקשה מאוד להגיב לירי. לכן צריך חץ. גם אם יירט רק 80% מהטילים עדיין נהיה במצב אחר לגמרי. רבין קיבל את הגישה הזאת. בדיעבד זה מה שהאיראנים מנסים לעשות לנו עכשיו, לשגר מטחים מספיק גדולים שלא נוכל להתמודד איתם".

ב-1991 פרצה מלחמת המפרץ. ישראל חטפה 41 טילי אל חוסיין, סקאד משופר, עם ראש קרבי יותר קטן לטובת הגדלת הטווח. "משה ארנס שהחליף את רבין כשר ביטחון חייב את צה"ל לתת כסף להגנה מטילים. גם נושא הממ"דים נולד אז בזכות סדאם, שתרם פה תרומה חשובה לביטחון המדינה, שאנחנו מרגישים היטב היום. הגנה פאסיבית חשובה לא פחות מהגנה אקטיבית".

ע

ברי, כמנכ"ל משרד הביטחון קיבל סוף סוף תקציב לייצר טיל ראשון. "אחרי שקיבלתי את התקציב לקחתי את עוזי רובין, שהיה אז ראש פרויקט אחר, כדי שיקים וינהל את מנהלת חומה שאחראית עד היום במשרד הביטחון על הגנה מטילים ורקטות. הרעיון היה שגוף אחד יהיה אחראי לפיתוח ולייצור, זה קיצר את הזמן עד להצטיידות וחסך הרבה ויכוחים בין גופים, פוליטיקה פנימית ומלחמות יהודים. שכפלנו את המודל הזה לתחומים נוספים כמו מל"טים.

"החץ-1 היה דגם ניסוי בלבד. הוא היה כישלון, הוא הצליח ליירט רק בניסוי אחד אבל זה הספיק כד לשכנע את האמריקנים בנכונות הרעיון שלנו. אז עברנו לפתח את החץ-2, הגרסה הדו שלבית, המבצעית. היא עבדה יפה בניסויים, וגם בשנה שעברה והשנה מול טילים מאיראן ומתימן".

למרות זאת, צה"ל עדיין התנגד לפרויקט, וחשש שהוא יבוא על חשבון פרויקטים שהיו חשובים לו יותר. "עדיין הייתי צריך להילחם אז בצבא שלא רצה להקצות כסף לפרויקט", ממשיך עברי. "אז ניצלתי שוב את הקשרים שלי בארה"ב, וב-1992 השגתי הסכמה אמריקנית למימון הפיתוח וההצטיידות הראשונית. היו לנו אז סיכומים לדברים נוספים שאנחנו רואים עובדים במלחמה: הצבת מכ"ם התרעה אמריקני בארץ, חיבור ביו המערכות הישראליות לאמריקניות שיוכלו ליירט יחד. לפני שעזבתי את משרד הביטחון ב-1996 עוד הספקתי לסכם על הקמת פס הייצור לחץ-2. רציתי להשאיר את הנושא הזה חתום, עדיין חששתי שיבוא מישהו ויבטל את הפרויקט".

במקביל הייתה ההתמודדות מול ביקורת בתקשורת הישראלית על הפרויקט. "באחד המקרים, ב-1995, אני מגיע לפגישה עם תת מזכיר ההגנה דויטש. אני נכנס אליו והוא שולף מאמר טרי של ראובן פדהצור ב'הארץ' שהצבא לא רוצה חץ, שחיל האוויר לא רוצה חץ ושואל 'למה אנחנו עוד נותנים לזה כסף'. באותו זמן הייתה הסכמה בעל פה שנקבל מארה"ב 400 מיליון דולר לחמש שנים להגנה מטק"ק. זה היה בנוסף לסיוע הביטחוני הרגיל, לכן קראו לזה Plus Up. אמרתי לדויטש "אם אתה עוצר את המימון, אין פרויקט. התעשיות הביטחוניות המעורבות נותנות 20% מהמימון, הצבא כמעט לא נותן כלום. אז הוא שאל מה המינימום שאני צריך כדי שהפרויקט ימשיך. אמרתי שאני מעריך ש-50 מיליון דולר לשנה. אז סיכמנו שנקבל 200 מיליון דולר לארבע שנים. המאמר של פדהצור עלה למדינה 200 מיליון דולר. גם כשהייתי שגריר בוושינגטון דאגתי כל הזמן שהמימון יימשך".

ב-2003 קיבלו תשעה מעובדי תע"א, תעש, תדיראן, משרד הביטחון וחיל האוויר פרס ביטחון ישראל על החץ-2. אחר כך פותח חץ-3, שמיירט טילים בליסטיים מחוץ לאטמוספירה ויוצר עוד שכבת הגנה, שקיבל פרס ביטחון ישראל ב-2017. כעת מפתחים בתע"א חץ-4 שיחליף את חץ-2 ואת חץ-5 שיחליף בבוא היום את חץ-3. מאז פרוץ המלחמה רשם מערך החץ מאות יירוטים מוצלחים של טילים מאיראן ותימן, וגם כמה החטאות. שיעור ההצלחה לפי חיל האוויר: 80-90 אחוז. עד היום מימנה ארה"ב את פרויקט החץ במצטבר ביותר מ-4.5 מיליארד דולר.

בסופו של דבר המגבלה, כמו שאנחנו רואים את זה עכשיו, היא כמות המיירטים שאתה קונה.
"זו תמיד המגבלה. אתה בונה להגנה המינימלית כדי לאפשר לך לתקוף. אתה לא יכול לקנות מיירטים בכמות שתספיק לכל תסריט, כי לא יהיה לך כסף לדברים אחרים. את החץ צריך לקנות במינימום ההכרחי, לא המקסימום האפשרי. עכשיו בזמן שהחץ מגן על העורף חיל האוויר משמיד משגרים ומאגרי טילים שכבר לא יגיעו לכאן. אתה לא יכול לבנות רק על הגנה. לא תוכל לעשות הגנה מלאה אף פעם, ולא תוכל למנוע את כל ההתקפות שלהם. תאר לך שלא היה לנו חץ במתקפות הראשונות של האיראנים. זה היה קטסטרופה".

כשהתחלתם את החץ חשבתם בכלל על טילים מאיראן?
"המחשבה הייתה על האיום מסוריה ומעיראק. על איראן התחלנו לחשוב כשנודע לנו על השיאהב-3 בתחילת שנות ה-90, שהם מפתחים טיל לטווח של 1,300 ק"מ שיכול להגיע מאיראן לישראל. חלק מהטילים שהם משגרים עכשיו על ישאל הם פיתוחים של השיהאב".

עשיתם גם טעויות בפיתוח מערך ההגנה מטילים?
"זאת הייתה טעות שעצרו את פרויקט הלייזר הכימי ב-1998. הוא יכול היה להיות חלק חשוב מההגנה הרב שכבתית היום. כיפת ברזל הייתה צריכה להיות גיבוי לו, לימים שמזג האוויר או סופות חול פוגעים ביעילות של הלייזר. לא הפרויקט העיקרי. הפעולה במהירות האור, ללא עלויות של ייצור מלאי מיירטים, הם יתרונות אדירים. ללייזר הכימי שעליו עבדנו בהתחלה והצליח בניסויים בארה"ב ליירט רקטות, יש את החסרונות שלו, בעיקר השימוש בחומרים רגישים כמו מימן וכלור, שהופכים אותו בעייתי לשימוש. אבל אפשר היה לרכוש שתי סוללות, להציב מעל מטולה וקריית שמונה ולהגן על הגליל בזהירות רבה. ובינתיים להמשיך לפתח היינו יכולים להיות היום עם דור שלישי של הלייזר, עם לייזר מצב מוצק. אבל הצבא סירב לממן ואמר שיכניס ללבנון שתי אוגדות כשצריך ויטפל במשגרים. זה לא קרה. הבאתי מהאמריקנים 75 מיליון דולר לאב הטיפוס שהוכיח את עצמו בניסוים, אך הפרויקט נזנח והידע נשאר בארה"ב".

אבל השנה ייכנס לשירות מגן אור של רפאל, על בסיס לייזר חשמלי.
"נכון, אבל היינו יכולים להיות עם לייזר הרבה קודם. ולייזר בניגוד לכיפת ברזל יכול להפוך לנשק התקפי, אפילו כתותח במטוסי קרב".

האמריקנים פיתחו אז את הלייזר המוטס, ה-ABL, בואינג 747 עם לייזר כימי, ובסוף גם הם לא קנו.
"ה-ABL הצליח ליירט סקאדים בניסויים בארה"ב ממרחק של יותר מ-300 ק"מ. אתה טס מעל ישראל ומפיל רקטות מעל סוריה. לאמריקנים לא היה איום של סקאדים על אדמת ארה"ב, אז לא קנו".

האמנת שחיל האוויר יתקוף ככה באיראן, במערכה ממושכת, ובכזאת הצלחה?
"אף אחד לא חלם שנעשה באיראן את מה שעשינו. אף פעם לא האמנתי שההגנה שלהם כל כך חלושה ושאנחנו נצליח לדכא אותם ככה. גם סוריה זה משמעותי, אף אחד לא חשב שאסד יתמוטט. אם סוריה של אסד הייתה עדיין קיימת, לא היינו יכולים לעשות את אותו דבר שאנחנו עושים, אנחנו גם במצב גיאו-פוליטי מסוים שהוא יצר לנו את האופציה הזאת בצורה מאוד טובה. אבל להגיע למצב של היום, אף אחד לא חלם".

בשנים האחרונות שמענו כחלק מהביקורת נגד הטייסים, שחיל האוויר לא מסתכן מספיק, בניגוד לכוחות היבשה, וההוכחה היא שהוא לא מאבד אנשים.
"זה רציני להגיד כמו לקבוע שמלחמה מנצחים בציפורניים. מלחמה מנצחים עם טייסים, מטוסים וחימושים. אחד הדברים החשובים במלחמה הוא שימור הכוח. אנחנו התחלנו לחשוב על זה רק במלחמת ההתשה. במקום לרדת לצליפות בגובה אפס ולהסתכן בלחטוף מתותחי נ"מ, ירדנו רק עד 6,000 רגל ואמרנו אם צריך נחזור לפה שוב עם פצצות חדשות, אבל נחזור. ככה חסכנו הרבה כוח אדם. אתה צריך לדעת לעשות את זה כדי לא לשחוק את הכוח. גם הבנו שאם ניפול, הדרג המדיני יחשוש לשלוח אותנו ולהפעיל את חיל האוויר. בשל"ג הבאנו את זה לשיא. 82 הפלות בקרבות אוויר מול 0 נפילות. לא איבדנו אף מטוס בתקיפת סוללות הטילים, רק פאנטום צילום שבועיים אחר כך. יש כאלה שאומרים למה חיל האוויר לא מעיז יותר, אבל לא תרוויח דבר מטייס מת במטוס מופל".

ההפתעה באיראן היא כמו מבצע מוקד במלחמת ששת הימים ב-1967 להשמדת חילות האוויר של מצרים, סוריה וירדן על הקרקע?
"במידה מסוימת כן. אנחנו עשינו אותו עם חיל אוויר יותר קטן, אחרי שרבין אישר כרמטכ"ל למרות הסיכון. אנשי היבשה לחצו עליו להתחיל את המלחמה בלילה. הבוקר נתן לחיל האוויר יתרון, והוא השתמש בו היטב. אבל המבצעים שונים, למרות שגם הפעם ניצלו היטב את גורם ההפתעה. חיל האוויר יודע לעשות את זה מצוין ולכן ההישגים שלו. מפקד חיל האוויר תומר בר מנהל את המערכה מצוין. באמת כל הכבוד".

ואולי מבצע עם כלביא דומה יותר למבצע ערצב 19 שניהלת ב-9 ביוני 1982, להשמדת הטילים הסורים בבקעת הלבנון?
"ב-1982 התנהלו בעולם שתי מלחמות כמעט במקביל, פוקלנד בין בריטניה לארגנטינה ושל"ג. שם נלחמו עם פצצות כמו במלחמת העולם השנייה, כאן תקף אז חיל האוויר בתזמורת של הפעלת נשק מונחה מרחוק, במודיעין אלקטרוני, ומידע בזמן אמת ממזל"טים. של"ג היה מהפך טכנולוגי שהתנקזו אליו המון חידושים, והעולם חיקה אחר כך.

"המערכה באיראן מזכירה יותר את של"ג, בתוספת מרחק של 1,500 ק"מ מישראל. זה היה חכם להשמיד את הצבא הסורי אחרי נפילת אסד, זה פתח את הדרך כעת לחיל האוויר, שהמשיך וחיסל את כל מה הנשאר מההגנה אווירית באיראן. האיראנים עשו טעות, הזניחו את חיל האוויר ואת ההגנה האווירית שלהם, והתרכזו בטילים בליסטיים. זו שגיאה קונספטואלית בבניין הכוח, ואנחנו מנצלים אותה".

פגשת פעם טייסים איראנים?
"טסתי באיראן חודש לפני המהפכה האיסלמית, בביקור כמפקד חיל האוויר, בימים של יחסית אחרים בין שתי המדינות. היו משלחות קבועות של החל, ואני טסתי באף-5, ואפילו ביקרתי בקבר מרדכי. לאיראנים היה אז המון ציוד חדש מארה"ב, כמו פאנטומים ואף-14, אבל הם היו שחצנים ולא מקצוענים. טוב שזה לא השתנה".