יותר משבוע עבר מאז שטיל איראני פגע סמוך למרכז "עמך" ברחובות, מועדון תמיכהטיפולי לניצולי שואה, המבנה נותר שומם. החלונות מנופצים, קירות הסניף סדוקים, ובמקום אין ממ"ד. הפעילות הושעתה. אך עבור עשרות הקשישים שפוקדים את המקום מדי שבוע - זה לא רק מועדון. זה בית. עכשיו, לאחר שנפגע, ומבלי שיהיה להם מקום להתכנס בו, הם מבקשים דבר אחד: לא להישכח.
"היער לא הכריע אותי - וגם הטילים לא", אומרת שרה וינשטיין בת ה־90, שורדת שואה שגרה כיום ביבנה, ולא מוכנה לוותר. במשך שלוש שנים בילדותה חיה לבדה ביערות פולין, פצועה וללא הורים, לאחר שאלו נרצחו על ידי הנאצים. כיום, עשרות שנים אחרי, היא שוב נאבקת - לא על חייה, אלא על זכותה לחיים עם משמעות.
"אני לא מוכנה לוותר על החיים, על התקווה, ועל המקום שאני מכנה 'הבית השני שלי' - מועדון 'עמך' ברחובות", היא אומרת לוואלה.
הטיל שנפל סמוך למקום גרם לנזק כבד. שרה מתארת: "כל החלונות נשברו. גם אם יתוקן - אין שם ממ"ד. זה אומר שאנחנו, הקבוצה של ניצולי השואה, לא יכולים להיפגש. וזה הדבר הכי קשה. צריך לדאוג לנו למקום חלופי. אנחנו צריכים להיות יחד, לא רק בזום. לא לכולנו יש עיניים שיכולות לעמוד בזה. אני עוצמת את העיניים כי הן שורפות לי, רק מקשיבה, וזה מאוד קשה".
כבר יותר מעשור שהיא מגיעה פעמיים בשבוע למועדון, במימון משרד האוצר, בעקבות הטיפול הנפשי שהיא מקבלת שם. כל נסיעה - נסיעה של חיים. "המועדון זה הבית שלנו", היא משתפת. "שם אנחנו נפגשים עם אנשים שחוו דברים דומים, מקבלים אהבה, תמיכה, יחס - זה מה שנותן לנו את הרצון להמשיך הלאה".
למרות ההיסטוריה הקשה שלה - קליע שחדר לכתפה ויצא מגבה בילדותה - שרה מדברת בקול יציב ומלא אופטימיות.
"אני קמה כל בוקר ואומרת: אני צריכה לחיות את היום. אתמול נגמר. מה שיהיה מחר, אי אפשר לדעת. יש לי מדינה, יש לי צבא שמגן עליי, וזה הרבה. אני מעבירה עדות לדור הצעיר, מלווה משלחות לפולין, מספרת את הסיפור שלי. אבל יותר מהכול אני רוצה שנוכל להיפגש שוב. לא במסך, אלא יחד. זה מה שמחזיק אותנו".
ובדבריה האחרונים, שרה מפנה קריאה ברורה: "אני לא מבקשת בשבילי - אלא בשביל כולנו. תנו לנו מקום. מקום בטוח. כי הבית שלנו נפגע, והלב שלנו רוצה להיפגש שוב".
דינה דגה, בת 84 מרחובות, ילידת אוקראינה ושורדת שואה גם היא, מתמודדת עם המציאות בעוצמה מעוררת הערכה. כשנשמעת אזעקה, היא יודעת בדיוק מה לעשות. "אני לוקחת את ההליכון, אוחזת בידה של המטפלת, ויורדת אט אט למקלט. גם אם זה באמצע הלילה. אני חיה לבד בקומה שנייה עם מעלית, ואני תמיד משתדלת להיות הראשונה שיורדת - כדי לא להפריע להורים עם ילדים קטנים בבניין".
בשבוע שעבר נפגע מטיל איראני הסניף שבו היא פוקדת במשך שנים את המועדון. "כל החלונות התרסקו", היא מספרת. "אבל הצוות לא עזב אותנו לרגע. הם מתקשרים, מדברים, מקיימים פעילות יומיומית בזום, אפילו שיעורי התעמלות ויוגה. אנחנו שורדי שואה - אבל לא שורדים לבד".
דינה לא מגדירה את עצמה כדתייה, אך היא מלאה באמונה - באדם ובחברה. "אני מאמינה באנשים. בקהילה. בצוות של 'עמך'. אלה אנשים עם לב ענק. הם נותנים לנו כוחות. בזכותם אני לא מרגישה לבד.
גם במקלט - אנחנו יושבים יחד, מדברים, שומרים אחד על השני".
ואת המסר שלה היא מבקשת להעביר לכל עם ישראל: "כל אחד מאיתנו יכול לשבת ולבכות, אבל גם יכול למצוא את הכוחות. זה תלוי בנו. אני מאמינה שעם ישראל עם נפלא, עם כוחות בלתי רגילים, למרות כל המחלוקות שיש בינינו. אין לנו ארץ אחרת - וצריך לשמור עליה, ועל עצמנו".
ובקול שקט, אך חד ונחוש, היא חותמת: "אני שורדת. כבר פעם שנייה בחיים. ואני אמשיך לעשות כל מה שצריך".
בעמותת "עמך" מסבירים כי אף על פי שהמבנה נפגע - הפעילות לא פסקה. העובדים ממשיכים ללוות את הניצולים מרחוק, לשוחח איתם מדי יום בטלפון, להפעיל קבוצות בזום, ולהגיע עד הבית כשצריך.
ההמפגש החברתי הוא לא מותרות - הוא צורך קיומי. במיוחד עבור ניצולים שגרים לבד וסוחבים איתם טראומה עמוקה", נמסר מהעמותה.
בימים אלו נעשים מאמצים למצוא מקום חלופי, עם ממ"ד, שיוכל לארח את הפעילות החיונית עבור הניצולים.
מה שבטוח, את שרה ודינה אי אפשר לעצור. לא היערות, לא הגטאות, לא הכאב, וגם לא הטילים. המבנה שבו מצאו נחמה חרב. אבל הרוח איתנה.
"המועדון זה הבית שלנו", חוזרת ואומרת שרה. "הבית נפגע והלב שלנו רוצה להיפגש שוב". דינה מוסיפה: "אנחנו שורדות. אבל אנחנו לא צריכות לשרוד לבד. רק תנו לנו להמשיך יחד".
דפנה מיטרני דגן, מנהלת סניף "עמך" רחובות מסרה: "גם רבים מהמטופלים שלנו ו/או בני משפחותיהם נפגעו לאחרונה מהמתקפות האיראניות. למרות זאת כל מי שרק יכול תורם במלוא האחריות המקצועית לסייע, גם לניצולי השואה וגם לכל האוכלוסייה שנפגעה בתקיפות הטילים מאיראן, המטפלים שלנו מגיעים למפונים ועושים ככל יכולתם לסייע להם. במקביל נמשכת הפעילות השוטפת, ככל שניתן, עם ניצולי השואה (על פי הנחיות פקע"ר) גם הטיפולים וגם הפעילות החברתית מתבצעות דרך הזום. בנוסף, אנחנו דואגים לשמור על קשר אישי ורציף עם כל הניצולים, המטופלים, משרד הביטחון, קופות החולים, אחת מתשע ואחרים, ובני משפחותיהם ולסייע להם ככל יכולתנו".