שוב הוכיח נתניהו את כשרונו הבלתי מעורער בזיהוי מגמות. נתניהו כלל לא מנותק - אם מישהו חשב אחרת, הוא קורא את הלכי הרוח, הווייב, הבייס, והנס.
מול מצלמות, בעיצומה של מלחמה, נתניהו עטוף בטלית וחדור תחושת שליחות. "הרגשתי צורך להתעטף בטלית", כשהוא מייחס את הצלחת המכה על איראן ל"חסדי שמים" - ואת עצמו לשליח האל - נראה שאריה דרעי צודק. ביבי בהחלט מתקרב.
כך, בראיון שנתן דרעי לערוץ 14, נתניהו כבר מוכתר כמשיח התקופה, כהתגלות יד ה' - כולל 7 באוקטובר. וכשמדברים על המשיח וימות המשיח, אין ביקורת, ובטח לא חקירה ודרישה, כי הרי כבר נאמר "במופלא ממך אל תדרוש ובמכוסה ממך אל תחקור".
אלא שבישראל, שאין בה הפרדה בין הדת למדינה, שהאישי הוא גם הפוליטי, ושבעת מלחמה, הממשלה מחוקקת חוק פטור לעשרות אלפי צעירים, רק כי הם לומדים תורה - הטלית אינה רק זהות, והאמונה אינה רק מקור לנחמה ותקווה.
הן נושאות בתוכן תג מחיר ביטחוני וכלכלי. וכשנתניהו משמיע את קולה של ההשגחה העליונה - מי יוכל להתחרות בנציגיה ודובריה עלי אדמות? אלו שמחוזות הדת והאמונה כבר בידיהם, ובשמה הם תובעים את חלקם. אלו שבתפילותיהם ובתלמודם מחוללים את "הניסים" - בעלי המונופול על "מוסדות הדת": ש"ס, יהדות התורה, והפלגים החרד"ליים (במפלגה המכונה "הציונות הדתית"). כאשר המימד הסימבולי-אמוני הוא המדד למנהיגות והצלחה - מי יתחרה בדגלם של שומרי התורה?
כך קורה שמירי רגב, שרת התחבורה, אינה פונה ליועצים משפטיים או למומחים לביטחון כשמדובר בטיסות חילוץ בשבת - אלא לרב הראשי לישראל, דוד יוסף. וכשמתכנסים קבינטים ביטחוניים רגישים - מי יושב בהם בקביעות? אותו דרעי, שעוד במתקפת איראן הראשונה, כבר זיהה את "הניסים" ואת "לומדי התורה" כאחראים להם. לא המיירטים, לא הטייסים ולא המהנדסים - דווקא המשתמטים. "שומרי אמונים" - תרתי משמע.
כך קורה שהמדיניות הרשמית של משרד החינוך מאפשרת לממן 50% מהתלמידים החרדים שאינם לומדים ליבה, ומדיניות האוצר מתמרצת כלכלית כ-88% מהגברים החרדים שלא להשתלב בשוק העבודה, בעוד תחזית רציונלית צופה שאם נמשיך כך, בתוך עשור נאבד את היתרון והעליונות הישראלית שזה עתה התגלתה - לא בגלל אויב מבחוץ - אלא בגלל מדיניות של "אמונה".
גם את ארה"ב שוטף גל אמוני-דתי. ראינו את השפעת האוונגליסטים על טראמפ. אלא ששם, ברמה החוקתית, החיץ ברור: דת לחוד, מדינה לחוד. ואילו כאן, כל אסמכתא תלמודית עשויה להתפרש כתקנה, ולאורח חיים שאינו בר קיימא - יש תרגום בתקציב המדינה.
אפילו באיראן, המדינה שמייצגת את שיא הפונדמנטליזם האסלאמי, לימודי מדע וליבה נחשבים ליעד אסטרטגי. שם לפחות לא מתבלבלים בין לימודי הדת ליכולת שיגור טילים. ואצלנו? לא בטוח.
הפיכת הצלחות צבאיות ל"ניסים", וההישרדות האזרחית ל"השגחה פרטית", אינה רק ניכוס של האמונה לצרכים פוליטיים - היא גם משחררת מאחריות. כי כשהניסים הם גלויים, והמדיניות היא האמונה - אין מקום לוועדות חקירה. הכישלונות שייכים ל"לא ראויים", וההצלחות - לאלו שהאל נגע בהם.
ובתוך כל זה - הציבור הרחב: הדתי, החילוני, המאמין ושאינו מאמין, העורף הישראלי, שורדי השנתיים הקשות של מלחמה, חטופים, משפחות שכולות, עקורי הצפון והדרום (שבחלקם טרם חזרו לביתם) ואלו שהתווספו בימים האחרונים, המילואימניקים, והאזרחים המחזיקים באמת את הבטחון והכלכלה - צופים מהצד כיצד ההגה עובר למדיניות בשם האמונה.
נתניהו - האיש ששנים היה גם סמל לציונות החילונית-ליברלית (וכן, יש דבר כזה), ואפילו ייצוג של המערביות הישראלית בגוון תל-אביבי - היום, בתמונה רשמית מול סידור, כשמימינו בעל מגבעת נוסח חב"ד, ומשמאלו ארוך זקן בנוסח חרד"לי.
האם זה מסמן קיצו של עידן? האם הציונות החילונית - זו שהקימה את המדינה, ההתיישבות, את צה"ל וההשכלה הגבוהה - פורשת מהזירה?
הכותבת היא עורכת דין ועמיתת מחקר במכון הרטמן, ממובילות "אמא ערה", מועמדת ברשימת ישראל ביתנו לכנסת.