התיק הפלילי החמור ביותר שנוהל בישראל נגד ראש ממשלה מכהן מתנהל כבר שנים וצפוי להימשך עוד שנים. ההכרעה הסופית איננה קרובה - והאינטרס הציבורי מחייב מחשבה מחודשת על המשך הדרך.
שאלה שמעסיקה את הציבור - ולעיתים גם את המערכת המשפטית עצמה - היא: מדוע לא מקודם הסדר טיעון בתיקי נתניהו, ומדוע השופטים אינם מתערבים כדי לקדמו?
כדי להשיב על כך, יש להבהיר היטב את ההבחנה בין סמכויות ותפקידים:
השופטים אינם צד להליך הפלילי. תפקידם להכריע במחלוקות, לא ליזום או לנהל משא ומתן. הם רשאים, לעיתים, להביע עמדות לכאוריות בזהירות ובשיקול דעת, אך אינם מוסמכים ללחוץ על מי מהצדדים להסכים להסדר. כל חריגה מכך תערער את מעמדם כניטרליים.
הפרקליטות היא המאשימה - והיא זו שקובעת אם לנהל את ההליך עד תום או לשקול הסדר. ההכרעה בעניין זה נתונה בלעדית לשיקול דעתה, בהתאם לשקלול שיקולים משפטיים, מוסדיים וציבוריים.
הנאשמים, ובמרכזם ראש הממשלה, זכאים להילחם על חפותם, וחזקת החפות עומדת להם לכל אורך הדרך. עד כה, נראית התנהלות ההגנה כעניינית ומכבדת את הכללים, למעט חריגים בודדים.
התיק כולל שלושה אישומים, חמישה נאשמים, ומעל 300 עדי תביעה. עתה אנו נמצאים בפרשת ההגנה ובמרכזה חקירתו הנגדית של ראש הממשלה נתניהו. מדובר בהליך עצום בהיקפו, שצפוי להימשך עוד זמן רב (עדות כל הנאשמים הנוספים ורשימה מכובדת של עדי הגנה). חשוב לזכור כי גם לאחר שלב הסיכומים, שיתקיים לאחר תום פרשת ההגנה ומן הסתם יהיה ממושך בשל הצורך בהכנה של חומר ראיות רב ביותר, ומתן פסק דין (הכרעת דין+גזר דין במקרה של הרשעה), שכתיבתו תיקח אף היא פרק זמן ממושך, עומדת לצדדים זכות ערעור, ועל כן אין לצפות להכרעה חלוטה לפני שיחלפו שנים נוספות.
במקביל, נרשמות לאחרונה קריאות ציבוריות - גלויות וסמויות - לשקול מוצא מוסדי אחר: פנייה לנשיא המדינה לצורך הפעלת סמכות החנינה. סמכות זו נתונה לנשיא בלבד, והיא חלק בלתי נפרד ממערך האיזונים של הדמוקרטיה הישראלית. יש לכבדה ולהותיר אותה לשיקול דעתו הבלעדי - ללא לחצים או תיאומים פוליטיים סמויים.
מן העבר השני, עלו גם רעיונות בלתי סבירים ואף חמורים - כמו הצעות שנתניהו יחדל מלהתייצב לדיונים לאחר הנצחון המלחמתי המזהיר על איראן. רעיון כזה יש לדחות על הסף: לא ראוי, לא חוקי, ולא ייעשה. איש אינו עומד מעל החוק - גם לא מנהיג מדינה שהוביל המדינה להישג צבאי יוצא דופן בכל קנה מידה.
בעת הקרובה צפויים להתחדש הדיונים, וייתכן ששלב סיום החקירה הנגדית והחוזרת של נתניהו יהיה רגע מפתח - שבו כל צד יוכל לשוב ולבחון את עמדתו לגופו של עניין.
גם הקשר הציבורי-מדיני הרחב משפיע: לאחר סיומה המוצלח של המערכה מול איראן, גוברת תחושת חלקים מהציבור כי יש לגלות גישה ממלכתית ומאחדת - בין אם בדרך של הסדר, ובין אם בהפסקת ההליך. אולם יש לזכור - מערכת המשפט איננה מגיבה לרחשים או רפלקסים פוליטיים, ואסור שתפעל לפי לחצים חיצוניים. עם זאת, שיקולים ציבוריים רחבים, כולל שיקולי יציבות ואמון הציבור, יכולים להילקח בחשבון - אך זאת רק על ידי הפרקליטות, ובשיקול דעת עצמאי בלבד.
במקביל, על בית המשפט למצות את סמכויותיו בניהול ההליך ביעילות: לקצר, לרכז, ולמנוע דחיות מיותרות. כל יום דיונים הוא משאב ציבורי יקר, הכי יקר.
בסופו של דבר, ההכרעה כיצד יסתיים ההליך אינה נמצאת בידי השופטים - אלא בידיה של המאשימה, באמצעות היועצת המשפטית לממשלה ופרקליט המדינה. אם יתברר להם, מתוך ראייה מפוכחת, שההמשך אינו משרת עוד את טובת הציבור, יש להם את הסמכות - ואף את החובה - להעריך מחדש את הדרך.
הכרעה אחראית איננה חולשה. היא לעיתים דווקא שיא של חוסן מוסדי. ההכרה בכך שלעיתים יש לעצור - מתוך אחריות ולא מתוך פחד - עשויה להיות לא רק מוסרית, אלא גם הדרך הנכונה לשרת את מהות הצדק. הציבור ראוי להכרעה - אך הוא ראוי גם לתבונה.
הכותב הוא שופט בדימוס, סגן נשיא בית המשפט המחוזי בירושלים לשעבר