נס לא קרה לנו: מה אנחנו (לא) יודעים באמת על המלחמה מול איראן?

נתחיל בהסכם. כלומר - כרגע עדיין אין הסכם, אבל יש הפסקת אש. הפסקת אש היא מעין שטח אפור שבו יכול כל צד להציג את הישגיו מבלי שאלה יעמדו למבחן המציאות.

ישראל מתהדרת בנזק שגרמה לאיראן: פגיעה בבכירי צבא, חיסול מדעני גרעין, גרימת נזק לתשתיות - הן במערך התומך של תכנית הגרעין והן למערך הטילים, לצד זה יש להוסיף את הנשק המורלי - ממכת הפתיחה המוצלחת ועד לעובדה שמטוסי חיל האוויר עשו בשמי איראן כבתוך שלהם.

תבוא ברכה על כל העושים במלאכה - מראש הממשלה שהורה על היציאה למבצע, דרך מפקדי צה"ל, הטייסים, מערך התמיכה הטכני שעל הקרקע, לוחמי ההגנה האווירית ואנשי המודיעין - אלה הלובשים מדים ואלה שפעלו בצללים.

אלא שאחרי שגמרנו להתפעל - ולא חלילה מן השפה אל החוץ, מוכרחים גם להפנות מבט אל עבר מה שהצד השני מפרש כהישגים:

איראן עמדה מול מתקפת פתע, היא לא נסוגה מעמדתה התקיפה בנושא הגרעין ומכוונותיה להשמיד את ישראל גם לאחר שארצות הברית הצטרפה למערכה עם כלי הנשק החזקים ביותר שלה, המשטר - למרות פגיעה הן בגאוותו והן ביכולותיו, נותר עדיין על כנו, והכי גרוע מבחינת ישראל: מכת הסיום הייתה שייכת כולה לאיראנים.

עוד לא התאוששנו ממטח הבוקר של יום האתמול, שעשה שימוש לראשונה בראש נפץ קטלני שחיבל קצת בתפיסת הביטחון הכמעט-מוחלט שמספק המרחב המוגן - והנה, שלוש וחצי שעות אחרי הפסקת האש, האיראנים עוד העזו לירות טילים לעבר צפון הארץ, כלועגים למה שהוצג כאן כתבוסה מוחלטת שלהם.

למה זה "הכי גרוע"? כי הקרב כאן אינו רק על מספר טילים ויכולות צבאיות, אלא גם על תודעה: חמאס החל את דרכו לעבר 7 באוקטובר לא בעוד קילומטר של מנהרה או באלף טילים חדשים. הוא יצא אליה בנקודה שבה ישראל הבליגה על כמה אירועים (חטיפת חיילים, ירי מרגמות קטלני) לאחר שהוכרזה כבר הפסקת אש בסיום מבצע "צוק איתן", יותר מתשע שנים לפני 7 באוקטובר.

מה יהיו פרטיו של הסכם מול איראן, בהנחה שיהיה כזה? האם יחסל את תכנית הגרעין שלה? האם ימנע ממנה לנסות ולשקם את רשת הטרור שלה? ובכלל - מהם מנגנוני הפיקוח והאכיפה שיעמדו לרשות ישראל (וארה"ב)?

האם מישהו יעלה על הדעת שמטוסי חיל האוויר ששבו אמש לבסיסם, מושפלים ועם זנב מקופל בין הכנפיים, לאחר שטראמפ עצר אותם במעופם, יוכלו לפעול בחופשיות בשמי איראן? ואם כן, מתי? מה יהווה עילה לתקיפה שכזאת שתהיה מקובלת לא רק על ישראל אלא גם על האח הגדול מוושינגטון?

נניח שאיראן תבקש לחדש מחר את מערך ההגנה האווירית שלה על ידי רכישה של טילי נ"מ מתקדמים מתוצרת רוסיה. האם זה יהווה עילה להתקפה? ונניח שתצהיר בפומבי (מה שסביר להניח שתעשה) על המשך מואץ של תכנית הגרעין שלה, האם נוכל להגיב רגע אחרי שנשיא ארה"ב קשר לנו - לא יד אחת כי אם שתיים - מאחורי הגב? ימים יגידו.

בנימין נתניהו קם כלביא מתהום חוק הגיוס: בתוך שעות אחדות הוא הפך ממי שנסחט על ידי החרדים באופן שמעליב אפילו את תומכיו הגדולים ביותר, למי שהורה על אחד המבצעים המזהירים בתולדות צה"ל. אפילו מתנגדיו הגדולים ביותר עצרו לרגע כדי להתפעל.

רק שאחרי ששקע האבק, התברר שנתניהו לא הצליח להמציא את עצמו מחדש. אם חשב ללכת לבחירות-בזק, עם פתק בכותל ופלאפל בפיתה, הרי שבאו הסקרים וציננו את ההתלהבות הזאת. כן, הוא התחזק, אבל לא במידה שתבטיח לו קדנציה נוספת.

גם התזה שהציגו שופרותיו, שידעו שבין מי שמפרגנים לו את הצלחת "עם כלביא" יש גם מי שמשיתים עליו את מחדל 7 באוקטובר, הייתה לא יותר מהוכחה לטמטום המוחלט שאחז בשיח הציבורי בישראל.

הטענה שההבדל בין שני האירועים הוא שבאחד מהם ראש הממשלה הוביל, בעוד שבאחר הוא מודר, היא טיפשית ממש כהיפוכה: שההבדל בין 7 באוקטובר למתקפה באיראן הוא שבראשון כפה נתניהו קונספציה שגויה על גופי הביטחון בעוד שבשני ניתן להם לעשות את המלאכה בעצמם. שתי התזות משקפות בעיקר את הפנאטיות של המשמיעים אותן.

נתניהו מלא בביטחון עצמי הוא מחזה מרהיב. נתניהו מבוהל הוא סרט אימה. הנאום על "השאגה שהדהדה ברחבי טהרן" לא היה נאום של ראש ממשלה ישראלי, אלא של מנהיג ערבי - מגמאל עבדול נאצר ועד סדאם חוסיין פינת מועמר קדאפי.

היו אלה דברי רהב ריקים מתוכן: 4 תושבי באר שבע ששהו בממ"ד נרצחו מפגיעת טיל שהבהירה לישראל שלו היה נעשה בו שימוש, היו עלולים להיות אלפי הרוגים בעורף - והוא מדבר על שאגות, רעמים, ניצחונות והשמדת איומים.

כלומר, יכול להיות שהאיומים אכן הושמדו (או לפחות נדחו בלא מעט שנים - ניקח כהישג אדיר אפילו את זה), רק שנתניהו אינו יודע זאת. אף אחד עדיין אינו יודע זאת. אפשר רק להעריך - למרות שנשיא ארה"ב טוען שיכולתה הגרעינית של איראן הושמדה, יש מי שסבורים אחרת.

אגב נשיא ארה"ב - רק אלוהים (או פסיכיאטרים בכירים) יכולים לדעת מה קרה במרחב הבלתי מוגן שבין שתי אוזני של האיש בין הרגע שבו הודה בחום לידידו בנימין נתניהו על שפתח בפני ארה"ב את הדרך לפורדו, שיבח אותו והסביר שהכל התבצע בתיאום מלא עם ישראל והעומד בראשה - לבין האיש שכה מיהר להקטין את ישראל ואסר עליה להגיב להפרה ברורה של הפסקת האש.

כלומר, דבר אחד הוא להרים טלפון לנתניהו ולהגיד לו משהו כמו: "חביבי, אני מבין שזה מסב לך נזק מבית, אבל יש פה תכנית גדולה יותר ואתה לא יכול לדפוק לי את הפסקת האש עכשיו. אני מבקש שתבליג".

דבר אחר לגמרי הוא להציג את ישראל ככלי ריק, בטקסט משפיל שמעדכן מראש שמטוסי חיל האוויר "יעשו שלום" לאיראנים ויחזרו הביתה בלי למצות עם התוקפים את הדין.

הנה כי כן נתניהו, שרק לפני רגע הוצג כאיש שלוחש על אוזנו של טראמפ (שלא לומר מתמרן אותו), נאלץ לבלוע את העלבון. האמת? זה לא נתניהו - גם האיש שמכונה "העשיר בעולם" אילון מאסק, ספג השפלה דומה רגע אחרי שניתן לו קרדיט בלתי מוגבל. זה המנהג הטראמפי, נתניהו היה פשוט הקורבן התורן. אלף כדורי פלאפל ולמרבה הצער גם פתקים בכותל לא ימחו את ההשפלה, שהפעם לא הייתה רק נחלתו של נתניהו אלא של כולנו.

"למרות ההישגים הפנומנליים, חשוב להישאר עם שתי רגליים על הקרקע", כה אמר רב אלוף אייל זמיר - ומאותו הרגע, דוקטור, התחלתי לפחד.

זמיר אכן פיקד על מבצע מזהיר בעורף האויב, אז למה הוא מדבר כמו פוליטיקאי סוג ג' ממרכז הליכוד ולא כמצביא שקול?

על מה יצא הקצף? ראשית על הסתירה המובנית במשפט: מי שנשאר עם שתי רגליים על הקרקע, לא מגדיר שום הישג שלו כ"פנומנלי". פשוטו כמשמעו. מי שחושב שהשיג הישג שכזה, לא רוצה, לא יכול להישאר ולא יישאר עם הרגליים על הקרקע. לכן מדובר באמירה שהיא לפרוטוקול, שלא יגידו שהיה שאנן.

רק שהמקרה של זמיר חמור הרבה יותר, כי מי שמתבטא כפי שהתבטא ביום שבו מוטלות לפניו גופותיהם של 7 לוחמי הנדסה קרבית, הוא לא רק זחוח אלא גם מנותק.

רב אלוף זמיר, שבע משפחות קיבלו את הבשורה האיומה לפיה היקרים להם מכל שנשלחו לשירות קרבי תחת פיקודך לא ישובו הביתה לעולם ואתה מקשקש לי על פנומנליות? באמת? תגיד - אתה רמטכ"ל צבא ההגנה לישראל או גנרל בצבא המצרי של מלחמת ששת הימים?

הדברים לא נועדו להקטין חלילה את ההישג המצוין שעליו פיקד זמיר. מכל המעורבים הוא זכאי להכי הרבה קרדיט, כיוון שאם היינו נכשלים חלילה, הכל היה על ראשו.

רק שלרגע אחד נשמע זמיר לא כמו מפקד אחראי אלא כמו הליצן שמונה כשר ביטחון-בובה מעליו, ישראל כ"ץ - ואם למדנו משהו ממערכות ישראל הוא שברגע שבו גנרלים מתחילים להתבטא כפוליטיקאים, מתרחשים אסונות.

רבות דובר על אפסיותם של יושבי האולפנים, חלק גדול מהם מורכב מגנרלים בדימוס, שהשמיעו תחזיות שגויות כמעט בכל אשר יפנו. לטיעון הזה אפשר להשיב רק בשאלה מתחום עיתונות הספורט: פפ גווארדיולה מבין בכדורגל?

למי שלא מצוי בעניינים, נבהיר שמדובר במאמנה של מנצ'סטר סיטי ואחד מאנשי המקצוע המוערכים בדורנו. בואו נניח לרגע שהושבנו אותו באולפן ערב משחק כדורגל חשוב. נניח עוד שהגדלנו לעשות והושבנו בצד אחד שלו את קרלו אנצ'לוטי, מי שהיה מאמנה של ריאל מדריד המעוטרת ועזב אותה לפני כחודשיים כדי לאמן את נבחרת ברזיל. עתה נושיב בצד השני את לואיס אנריקה, שהצליח להפוך את היאכטה הנוצצת שנקראת פריז סן ז'רמין לספינת טילים עוצמתית.

עכשיו נבקש מהם להעריך כמה-כמה ייגמר המשחק. האם הסיכוי שלהם - עם כל הידע והניסיון, הוא רב יותר משל משה מנתניה, שצופה בטלוויזיה בכל שבת במשחקי ליגת העל?

וזו בדיוק הנקודה: פרשנים - מומחים ככל שיהיו - יכולים לתווך לנו את המציאות, להאיר מקומות שעליהם לא היה חושב אדם רגיל, אבל כשמבקשים מהם להיות נביאים (בין אם התבקשו להמר או עשו זאת ביוזמתם), הרי שהם מדברים שטויות.

זרקור מיוחד נפנה אל הכתבים הצבאיים, אלה שמונים לנו עכשיו את הישגיו המזהירים של צה"ל אחד לאחד. מה המקורות שלהם? מאיפה הם יודעים כמה טילי קרקע-קרקע הושמדו? מה, הם הלכו לספור פגיעות ברחבי איראן? לא ולא, הם נסמכים על בכירי המערכת הצבאית.

כלומר, על אלה שהזינו אותם (ואותנו דרכם) ערב 7 באוקטובר במידע לפיו "צה"ל ערוך לכל תרחיש" - עד שבא חמאס והוכיח את ההפך הגמור. כלומר, גם את המספרים שלהם היום על עומק ההשמדה במערך האיראני צריך קלחת בעירבון מוגבל.

יובהר שהכוונה היא לא לזלזל בעיתונאים חרוצים שעושים את מלאכתם נאמנה, אלא רק להצביע על המגבלות שלהם: אל תאמינו לכל מה שאתם רואים, שומעים או קוראים.

שני רגעי פחד אישיים-אנושיים חוויתי על בשרי במערכה הנוכחית. הראשון היה כאשר הדף טיל שפגע בסמוך למקום מגוריי בתל אביב עקר את חלונות ביתי וניפץ את הזגוגיות (לכולם שלום, היינו בממ"ד). הרגע השני היה כאשר הייתי באוטובוס בחיפה, בדרך לביקור אצל אמי הקשישה, מיד לאחר הפסקת האש - ונקלעתי לאזעקה בגין הטילים ששוגרו מאיראן שלוש וחצי שעות לאחר כניסתה לתוקף של אותה "הפסקה".

היינו בדיוק במעלה דרך פרויד, בין תחנת חוף הכרמל למרכז חורב, עת נשמעה האזעקה וירדנו כדי לתפוס מחסה. מאחר שמחסה לא היה, מצאתי את עצמי כורע בשביל הגישה לאחד הבניינים שבשיפולי הכרמל, מציץ בטלפון ומקווה לטוב.

אם הפעם הראשונה עוררה פחד סביר, הרי שהשנייה עוררה כעס על ההשפלה: מדוע אני צריך לכרוע מאוחרי מחסה מאולתר, שלוש וחצי שעות אחרי שהוכרזה הפסקת אש במלחמה שבה טוענת ממשלתי לניצחון מוחלט ומוחץ, ל"שאגה שמתגלגלת ברחבי טהרן", כדברי הרהב של נתניהו?

החוויה האישית שלי היא אינה העניין. חמורה ממנה שבעתיים היא תחושת הפחד של אזרחי ישראל. בתחילה היה נדמה כי הממ"דים והמקלטים (שיש רק למחצית מהאוכלוסייה!) מספיקים.

ובכן, על הפגיעה הקטלנית בפתח תקווה שבה נקטלו שלושה אנשים ששהו בממ"ד תקין, הסבירו לנו שהיא "אחת-למיליון", כולל ניתוח באולפנים של זווית הפגיעה הנדירה. מה יגידו שוהי הממ"ד שנרצחו בבאר שבע?

לוותיקים שבנינו זה הזכיר קצת את התחזית הנואלת מלפני 33 שנים, של אותו מהנדס מנתיבי איילון שטען לאחר הצפה קטלנית שמדובר באירוע של "פעם ב-50 שנה" (בחורף הקשוח של 1991-1992). אחרי שבוע כשהצפה דומה אירעה שוב, כבר לא היה לו מה לומר. ולפיכך, מה יגידו בפקע"ר?

מה יגידו אזרחי ישראל שקיבלו את התחושה שלא במקרה שמרה איראן את הטיל הקטלני יותר שלה למטח הסיום, כאזהרה מפני הבאות? גם עם ש"קם כלביא", כדברי ראש הממשלה, יכול להטיל ספק במידת המיגון שמספקים לו אמצעי המניעה (מערך ההגנה האווירית בשילוב שהייה במרחב המוגן).

בסופו של דבר זו הייתה (בהנחה שאכן תמה המערכה) מלחמה שהציבור הישראלי שילם את מחירה: בחיי אדם, בחרדה ובכסף. כל זאת במלחמה שנמשכה 12 ימים בלבד. במערכה שנמשכת כבר 21 חודשים, התבשר הציבור הזה על נפילת עוד שבעה מבניו.

המשפט שכתב שלום חנוך לפני 40 שנה, לפיו "הציבור מטומטם ולכן הציבור ישלם", מעולם לא היה נכון יותר. גם זה מהדהד היום ברחובות ישראל, אפילו אם נניח לרגע ששאגתנו מהדהדת ברחובות איראן.