כאשר הנשיא טראמפ חידש את מדיניות "הלחץ המקסימלי" על איראן ב-4 בפברואר, התגובה מטהראן הייתה צפויה: הכחשה, איומים והחמרה בפעילות הגרעינית. המערב ראה בכך עקשנות פוליטית, אבל האמת היא שהוא פספס שוב את הנקודה. המאבק מול איראן אינו רק עניין של טילים וסנקציות - מדובר בעימות תודעות ששורשיו נטועים עמוק בזיכרון קולקטיבי בן 1,400 שנה.
כדי להבין את ההנהגה האיראנית, יש לחזור לערבות כרבלא ב-680 לספירה, שם נהרג האימאם חוסיין, נכדו של הנביא מוחמד, במאבק חסר תקווה נגד הח'ליף האמוי יזיד. חוסיין יצא למלחמה שידע שיפסיד בה, לא כדי לכבוש שלטון, אלא כדי לשמר עקרון מוסרי - סירוב להכיר בשלטון בלתי לגיטימי.
עבור השיעה, כרבלאא איננה אירוע היסטורי אלא מיתוס מכונן שחוזר על עצמו בכל דור. המשטר באיראן רואה עצמו כממשיך דרכו של חוסיין - המיעוט הצודק שעומד מול "אימפריה רשעה". כאשר שר החוץ האיראני מכנה את אמריקה "השטן הגדול", הוא לא עוסק ברטוריקה ריקה אלא מפעיל קוד תרבותי עמוק שמגדיר את איראן כ"מחוז ההתנגדות" נגד הרשע.
התודעה הזו מתורגמת למדיניות קונקרטית. בעוד שמדיניות החוץ המערבית מונעת על ידי אינטרסים גיאופוליטיים ולוחות זמנים אלקטורליים, איראן חושבת בעשורים. השקעתה של טהראן בתכנית הגרעין החלה כבר בשנות השמונים, הרבה לפני שהמערב הבין את היקף הבעיה. במקביל, איראן בנתה בסבלנות "ציר התנגדות" מלבנון ועד תימן - רשת בעלות ברית שמאפשרת לה להילחם בישראל ובאמריקה מבלי לסכן ישירות את המשטר.
הדוגמה המובהקת לכך היא יחסי איראן עם חזבאללה. איראן השקיעה מיליארדי דולרים בארגון במשך שלושה עשורים, כדי ליצור "חוסיין חדש" - כוח שמוכן למות למען הרעיון.
השגיאה המרכזית של המערב היא ההנחה שאיראן פועלת לפי הגיון עלות-תועלת רציונלי. כאשר הנשיא טראמפ הטיל את "הסנקציות הקשות בהיסטוריה" על איראן ב-2018, הוא ציפה שהלחץ הכלכלי יכניע את המשטר. במקום זאת, איראן הגיבה בהאצת העשרת האורניום ובהעמקת השיתוף עם רוסיה וסין. מנקודת מבט איראנית, הסנקציות לא היו אמצעי לחץ אלא אישור לתפיסת העולם שלהם - המערב כ"יזיד החדש" שמנסה לכפוף את האמת.
גם הסכם הגרעין של 2015 נכשל בחלקו בגלל אי-הבנה תרבותית. המשא ומתן התנהל כאילו מדובר בחוזה עסקי, אבל עבור איראן זה היה מבחן כבוד. כאשר טראמפ פרש מהסכם חד-צדדית, איראן ראתה בכך לא רק הפרת הסכם אלא עלבון אישי שדורש נקמה.
הכרה בשורשים התרבותיים של המדיניות האיראנית לא אומרת כניעה לדרישותיה, אלא גיבוש אסטרטגיה מושכלת יותר. נדרשת מדיניות סבלנות אסטרטגית במשך 10-15 שנים:
השלב הראשון - הכלה מבוקרת: נטישת אשליית הפתרון הצבאי המכריע והשקעה במערכת הרתעה עקבית לצד סנקציות חכמות שפוגעות באליטות, לא באוכלוסייה הכללית.
השלב השני - שחיקה מערכתית: פיתוח מערכת תמריצים שתאפשר לאיראן "לצאת בכבוד" מהעמדות הקיצוניות, תוך הכרה בתפקיד האזורי הלגיטימי של איראן ללא ויתור על הדרישה להפסקת הפעילות הגרעינית.
השלב השלישי - טרנספורמציה מבפנים: חיזוק הקשרים עם כוחות מתונים בעולם השיעי ובאיראן עצמה, תמיכה בקולות אלטרנטיביים שיכולים לערער את המונופול האידיאולוגי של המשטר.
מסקנה: המאבק מול איראן לא יוכרע במעבדת גרעין או בחדר מצב, אלא בשדה התודעה. איראן פועלת מתוך לוגיקה של קדושת מאבק, שבה המוות למען העקרון עדיף על החיים בבושת כניעה. במקום לדבר רק בשפת הכוח, המערב צריך ללמוד לדבר גם בשפת הכבוד, הסמליות וההיסטוריה. רק כך ניתן יהיה לבנות אסטרטגיה שתביא בסופו של דבר לפתרון בר-קיימא למשבר האיראני.
הכותב הוא מנהל תכנית "צעד - תקשורת בונה אמון", ומומחה להבנת תודעה אסלאמית בעידן של קונפליקט גלובלי