בימים ההיסטוריים האחרונים שעם ישראל חווה, עם הצטרפותה של ארצות הברית למערכה נגד איראן, ירד על הציבור הישראלי ערפל סמיך ומבלבל לא פחות מערפל הקרב עצמו: ערפל הפרשנות. לרגע, כדאי לעצור ולהיזכר במקהלת הפרשנים וה"לשעברים" שמילאה את האולפנים וציירה מציאות חלופית, כזו שהתנפצה ברעש גדול.
שמענו מהם בביטחון מוחלט ובהבעת פנים חמורה כמה ימים, ואפילו כמה שעות, לפני שישראל תקפה את מתקני הגרעין של איראן כי ישראל לא תעז לפעול לבד. כי היא חייבת אור ירוק וגב אמריקני מלא. ושמענו אחרי שישראל תקפה שהיא עשתה פעולה ללא תיאום מראש ולכן זאת התאבדות. שמענו למעשה גם מדוע ארה"ב "לעולם לא תצטרף". צריך להבין, אמרו לנו, בבית הלבן שולט כרגע קו בדלני. הם רוצים לצאת מהמזרח התיכון, לא להיגרר להרפתקה נוספת של ישראל. אין שום אינטרס אמריקאי לתקוף את איראן. הוא רוצה פרס נובל לשלום ולא מחפש עימותים. הוא רוצה לסיים רק במשא ומתן ומשאיר לישראל את העבודה המלוכלכת בהתעסקות עם האיראנים.
פרשנים אחרים הוסיפו שתקיפה ישראלית לבדה היא "מעשה דבילי" כי רק לאמריקה יש את היכולות להשמיד את תוכנית הגרעין. הציבור ישב בבית, ספג את נבואות הזעם, והתכונן לגרוע מכל. ואז, כמו בפעמים רבות בעבר, המציאות הכתה בפרשנות והותירה אותה עירומה ומגוחכת.
הפרשנים הללו, שטועים כמעט בכל תחזית מאז 7 באוקטובר (ולמעשה, הרבה לפני כן), הם סימפטום לבעיה עמוקה. במשך שנים, התרגלנו למציאות שבה תפקידה של התקשורת עבר טרנספורמציה. היא הפכה מזרוע המסייעת להבין את המציאות לזרוע המנסה לייצר אותה, ובדרך שחקה את אמון הציבור והפכה למקור של תסכול ובלבול. זו אינה תופעה חדשה, והדוגמאות מהשנים שקדמו למלחמה חושפות את עומק הכשל. ניקח לדוגמה את המהלך הדיפלומטי המכונן של "הסכמי אברהם". במשך עשורים, קבעה מקהלת המומחים באולפנים כמעט כהלכה למשה מסיני, ששום נורמליזציה עם העולם הערבי אינה אפשרית ללא פתרון הסכסוך הפלסטיני. זו הייתה "הקונספציה" הבלתי מעורערת, אבן הראשה של כל ניתוח אזורי. ואז, כשההסכמים נחתמו, כל מגדל הקלפים של אותה ודאות פרשנית קרס ברעש גדול.
הדינמיקה הזו חושפת בעיה מבנית בתפיסת התקשורת את תפקידה. התקשורת המודרנית אינה פועלת כ"חלון ראווה למציאות", המציג תמונה ניטרלית ושקופה, אלא כגוף העוסק ב"תיווך". היא אינה מראה, אלא ויטראז' - חלון זכוכית צבעונית שלוקח את אור המציאות, שובר אותו, צובע אותו ומציג לציבור תמונה שעוצבה מראש על ידי העורכים והפרשנים. התקשורת אינה "רשות רביעית" המבקרת את השלטון מבחוץ, אלא שחקן פעיל בזירה, עם אינטרסים ואג'נדה משלו, שאותם הוא מקדם באמצעות הבניית הנרטיב הרצוי.
בתוך מערכת כזו, הפרשן הבטוח בעצמו הוא התוצר המושלם. ערכו של הפרשן נמדד ביכולתו להישמע נחרץ, ולכן הוא נדרש למכור ספקולציות כאמת ודאית. כדי לשמר את מעמדו, הוא הופך את הדעה שלו לעובדה. הפרשן אינו סטייה מהמערכת, אלא המכשיר היעיל ביותר שלה להעברת מסרים. הבעיה היא שהציבור אינו תמים. הוא חש באינטואיציה את אותו "תיווך" ומזהה את הפער בין הפרשנות הנחרצת לבין המציאות המורכבת. כאשר הפער הזה הופך לתהום, כמו במקרה תקיפת מתקני הגרעין באיראן וההצטרפות האמריקאית, האמון נסדק לא רק בפרשן הבודד, אלא במערכת כולה. הגיע הזמן שהתקשורת תעשה חשבון נפש, תספק לציבור יותר אור ופחות חום, ותחזיר את הענווה וההכרה במגבלות הידע - תכונות שהן הכרחיות לשמירה על אמון הציבור, במיוחד בימינו.
הכותב הוא מומחה לתקשורת פוליטית מהמכללה האקדמית כנרת