התקיפה הצבאית של מתקני הגרעין באיראן, שבוצעה בשיתוף פעולה יוצא דופן של ישראל וארצות הברית, המחישה לעולם שישראל יודעת להגן על עצמה - בעוצמה, בגבורה, ביעילות ותוך שמירה מוקפדת על ערכים מוסריים.
לאחר הרגע הדרמטי וההיסטורי הזה, מגיע רגע חשוב לא פחות, המזמין להפנות את מבטנו פנימה, אל החוסן החברתי שלנו ואל כושרנו להעמיק דמוקרטיה ומשילות מבפנים.
האחריות המשמעותית ביותר שלפנינו עכשיו אינה רק הנחת מעצור על העמקת הקרע שנגלה לנגד עינינו חדשות לבקרים בשנתיים האחרונות, אלא הוכחה שעם ישראל חיוני ומאוחד גם בזמנים מורכבים. סקרים הפורצים אל המרקע, כמו אלה של ערוצי תקשורת מובילים, מראים שרוב הציבור דורש דיאלוג מוסכם לפני קידום שינויים מהותיים במערכת המשפט. הציבור הרב-גוני שלנו, יהודים - דתיים, חילוניים, ימנים ושמאלנים - וערבים, סולד מהמשך השיח המפלג ומרחיק. הוא שוחר ומתאווה לשיח שמקרב, שמחבק, שמקשיב, שמכבד, גם אם נותר בדעתו.
מערכת המשפט, ביתי השני מזה עשרות שנים, היא עמוד התווך של הדמוקרטיה שלנו. היא ניצבת, שלא בטובתה או מרצונה, בצומת קריטי: הציבור ברובו דורש שתישמר עצמאותה וחוסנה, אך בה בעת דורש גם שתשופר, תתייעל, תהיה נגישה ושקופה יותר כלפי הציבור הרחב הנזקק יום יום, שעה שעה לשירותיה. לא מדובר בסתירה בין חוסן לתיקון - אלא בקריאה לביצוע תיקונים אמיצים מבית, ותקצר היריעה מלפרט זאת כאן, מתוך אחריות אמיתית למדינה, מבלי להפר את העיקרון הדמוקרטי החשוב של שמירה מוקפדת על הפרדת רשויות, והימנעות מירבית מחדירה של רשות אחת אל סמכותה של האחרת.
כדי להגשים את הקריאה הזו, אני מציע להקים וועדה חוץ-פרלמנטרית, דיאלוגית, שתכלול משפטנים, אנשי אקדמיה, אנשי רוח ומובילי דעת קהל ממגזרים שונים, בהשתתפות דמויות המהוות את מרכז הכובד של הספקטרום הציבורי. הוועדה תפעל בשקיפות - כל דיון יתועד והציבור יוכל לעקוב - ותציג בתוך פרק זמן, שיוגדר ויתוחם מראש, המלצות ברות-יישום. במקביל, כל יוזמה פוגענית, חד-צדדית או פוליטית - תוקפא עד להשגת ההסכמות.
ועד אז, אני קורא לחדול מהמתקפות חסרות הרסן על מערכת המשפט. ההתקפות האלה לא רק מחלישות אותה - הן מאיימות על האמון שלנו כמדינת חוק ועל העוגן הדמוקרטי שבו. עכשיו, שומה עלינו להגן עליה - תמיד לחזקה ולשפרה, בלי להפריח לעברה כל העת אדי שנאה ותיעוב.
ביקורת בונה - ודאי. ביקורת הרסנית תוך שימוש בביטויים קיצוניים כלפיה ככלל, וכלפי חלק מבכיריה בפרט - לא ולא.
ובזמן שכל זה מתהווה - ונקווה שבמהרה, אסור לשכוח לרגע גם את עומק הכאב חורך הלב: החטופים והחטופות. החיים והמתים. יש מקום לסברה, שלמבצע באיראן יש גם תכלית בסוגיה זו - הוא מחזק את עמידת ישראל מול חמאס, ומעלה את הסיכוי להתקדם ליום שבו יוחזרו כולם, אבל כולם(!) הביתה, מי לקבורה ומי לשיקום ופתיחת דף חדש בחייו בסיועם של כל מנגנוני המדינה הרלוונטיים. החזרת החטופים אינה רק מטרה צבאית. היא ערך מוסרי, ערך לאומי, ערך יהודי חשוב ביותר.
אנחנו כולנו נמצאים עכשיו במקום שמזמין מפנה: הרוח הישראלית - עם עוצמה חיצונית ואחווה פנימית - חייבת להפנות את עצמה אל קירבּה וקרביה - אל עצמנו. אל תיקון, אל רוח של אחדות שתקבל את האחר והשונה בידיים מושטות, בלב פתוח ובנפש חפצה, אל חיים בכבוד בתרבות של מחלוקת. לא מילים ולא הבטחות ריקות ממעש - אלא פעולות קונקרטיות: די לייגע במילים ובהצהרות, החשובות כשלעצמן. הבה נהיה פעילים.
כי עם כזה - אי אפשר להכניע.
ורוח כזו - אי אפשר לכבּות.
יחד, כולנו, נכתוב את הפרק הבא של סיפורנו - אנושי, חוקי, ואמיץ.
"הן עם כלביא יקום וכארי יתנשא"!
הכותב הוא סגן נשיא בית המשפט המחוזי בירושלים, מרצה למשפטים, מנחה אקדמי ב"פרוליטי" ומחבר הספר "מעיינות ומדבריות חיי"