יותר משנה וחצי אל תוך המלחמה, משהו בשיח על ישראל במזרח התיכון מתחיל סוף סוף להשתנות. ברשתות, בתקשורת ובבימות ההסברה נשמעת יותר ויותר הקריאה "לדבר ערבית". זו קריאה חשובה, ובבסיסה ההבנה שישראל מאז ומתמיד ניסתה להתמודד עם אתגרי המזרח התיכון בקודים אירופאים-ליברליים, שלא תמיד התאימו לשכונה בה אנו חיים.
כדובר ערבית, כמורה לשפה, כמי שחוקר ופועל בשפה הערבית אני מסכים עם התפיסה הזו, אך נראה שהיא מובנת באופן לקוי. הביטוי "לדבר ערבית", במקום להבינו כפשוטו, מתורגם כצורך "לדבר בשפת האלימות". במקום שינוי שיח, הקריאה החשובה משמשת להנצחת הניכור הישראלי למזרח התיכון. במקום זה, לדעתי, יש מסר הרבה יותר עמוק המסתתר ברעיון שנקרא "לדבר ערבית".
שתי גישות עיקריות עיצבו את תפיסת הביטחון של ישראל מראשיתה - ז'בוטינסקי עם "קיר הברזל" ויגאל אלון עם "מסך של חול". חומת הרתעה בצורה אל מול פרגמטיזם וחתירה להסדרים. כביכול שתי גישות הפוכות, אך למעשה שימשו שתיהן יחד מצפן לכל ממשלות ישראל המשותף לשתיהן הוא שהן נשענות על הנחות מוצא חילוניות, מערביות וליברליות. בעיני, כדי להתאים את הגישה הישראלית לחיים באקלים המקומי, ישראל זקוקה לסדר יום מזרחי-מסורתי. סדר יום מותאם למרחב בו אנו חיים. התפיסה המסורתית וסדר היום המזרחי מבינים נכון יותר את מכמני ליבם של העמים באזורינו (לטוב ולרע), מתוך הזדהות עם המקום האמוני והנאמנות למסורת.
אם יש משהו שמסמן דרך חדשה בהבנת המזרח התיכון באופן הזה הם "הסכמי אברהם", קודם כל בשמם, על שמו של אברהם אבינו, האב הקדום והמשותף לעמי האזור. בשונה מהסכמי אוסלו, הסכמי אברהם רואים בפן המסורתי דרך לפתרון הבעיה ולא הבעיה עצמה. אין משמעות הדבר לנסות ולהדמות לעמים הסובבים אותנו, אלא, כמו אברהם - להביא בשורה חדשה ומוסרית לאזור. לדעת להשתמש בכוח כשצריך ולהגן על קיומנו אך גם לחתור לשלום עם בני ברית ראויים. הדרך לשינוי עמוק היא כמובן ארוכה יותר מהסכמים וכותרות, היא מתחילה בסיפור שאנחנו מספרים לעצמינו כעם.
יש לראות ברצף ההצלחות הישראלי מהשבוע האחרון, בהקרסת שלטון האייתולות ההרסני ותכניותיהם להשמדת ישראל, לא אירוע מבצעי-ביטחוני גרידא, אלא רגע בעל משמעות סמלית עמוקה. איראן היא זו שניסתה במשך שנים להציג את ישראל כישות זרה באזור, שיש למחוק ולהשמיד. ישראל הצליחה לגרום לנזק משמעותי למר שבאויבינו וזו התגובה הראויה של עם השייך לאזור הזה. צריך גם לזכור, מתוך העוצמה הזו לחזור לייעודנו כמי שיכולים להביא גם שגשוג לאזור.
הדיפלומטיה המסורתית-מזרחית-אברהמית תספר סיפור ישראלי של שייכות ולא של "וילה בג'ונגל", סיפור של עם מקומי, שֵמי, עברי, מזרח תיכוני. מיעוט לא-ערבי, עצמאי וחזק בלב העולם הערבי. היא תציג את שיבת-ציון כַמהפכה הדה-קולוניאלסטית המוצלחת בהיסטוריה. השינוי הפנימי הזה צריך להתחיל מהחינוך - בלימוד ערבית, בהיכרות עם עמי האיזור, בזהות המחוברת למקום. לגישה הזו יש כוח מחייה, שיכול להוליד סדר יום חדש שמעולם עוד לא נכנס אל חדרי קבלת ההחלטות בישראל. סדר יום מסורתי-מזרחי-אברהמי לישראל במזרח התיכון.
הכותב הוא חוקר ומרצה בנושאי היסטוריה של עם ישראל ויהדות מרוקו, ממקימי מיזם "מדברים מזרח תיכון"