בשבוע שעבר, מוקדם בבוקר, הטלפון שלי לא הפסיק לרטוט. אזעקות בתל אביב, ירי כבד, איומים ממוקדים. מה שהתחיל כשגרת קיץ ישראלית הפך בתוך שעות למציאות מתוחה ומסוכנת. במהירות קיבלנו החלטה: לפנות כ-280 משתתפים בתוכניות Onward של תגלית, ששהו בתל אביב, ולהעביר אותם למקום בטוח בים המלח.
בדיעבד, זו הייתה החלטה מצילת חיים. יום לאחר מכן, אחד הבניינים בהם התארחו נפגע מהדף רקטה. אני אדם דתי, אך באותו רגע לא הייתה דילמה - פיקוח נפש. בלי לחשוב פעמיים, ארזנו, חילצנו, נסענו, התקשרנו, כל הצוות נרתם למשימה.
חשבתי שזה יהיה שיאו של אותו סוף שבוע טעון. אך ביום שני הגיעה ההנחיה הבאה: לפנות את משתתפי תגלית מישראל, ובהמשך גם את משתתפי Onward, נסעתי למלון בים המלח להיות עם המשתתפים, לתמוך בהם כשהם קיבלו את הבשורה.
חששתי שהם יכעסו על כך שהפינוי מגיע כמה ימים אחרי שהוציאו אחרים. אבל קרה משהו שלא ציפינו לו. המשתתפים קיבלו את הבשורה בצורה אחרת לגמרי: "אנחנו לא רוצים לעזוב "הם רצו להישאר ולסיים את מה שהתחילו. אמרו שהם לא מפחדים, ורק רוצים עוד כמה ימים כדי לחזור לשגרה. הם רצו להיות חלק ממה שקורה כאן.
מרביעי ועד שישי, ניהלתי את תהליך הפינוי יחד איתם במלון. שלושה ימים שחרטו בי את המשמעות האמיתית של מה שאנחנו עושים. ראיתי אותם בלובי המלון, עובדים על המחשבים הניידים, ממשיכים בהתמחויות אף שהתמחויות הופסקו רשמית. ראיתי איך הם מנסים למצות כל אפשרות להישאר בארץ, מתקשרים למעסיקים, מבררים אופציות, מתווכחים עם ההורים.
Onward היא תוכנית שמביאה צעירים יהודים מהעולם - מארה"ב, קנדה, אוסטרליה, צרפת, דרום אפריקה ועוד לשמונה שבועות של התמחויות מקצועיות בישראל. אבל בפועל, זו הרבה יותר מתוכנית התמחות: זו הזדמנות נדירה להכיר את ישראל מבפנים, לא כתיירים אלא כחלק ממנה. לגור, לעבוד, לפגוש אנשים, להבין את המורכבות, ולהרגיש שייכות.
ולכן, דווקא ברגע שבו מצופה שירצו לעזוב, קיבלנו עשרות הודעות מפתיעות: "אני לא רוצה לחזור", "אפשר להמשיך את ההתמחות מהארץ?", "אני שוקל לעלות לישראל." יש כאלה שבכו לא מפחד אלא כי הרגישו שעוקרים אותם ממשהו קרוב ללב. ברגע שכולם נדרשו להתרחק, הם הרגישו הכי קרובים.
ביום שישי, כשנפרדתי מהם, ראיתי את הכרת הטוב וההערכה העמוקה לתוכנית הן לתוכן והן לאופן שבו טופלו בשבוע הזה. הפרידה הייתה מרגשת, מלאה צער אבל גם תקווה גדולה. הרבה מהם אמרו: "מקווים להתראות שוב בקרוב", "אם המצב ישתפר אחזור לארץ בהמשך הקיץ", "אני רוצה לחזור שוב כמשתתף בתוכנית".
הם באו לכאן לקיץ של התמחויות ויצאו עם שייכות. אני עוסק שנים בחינוך יהודי ובחיזוק הקשר עם התפוצות. אך דווקא בסיטואציה הזו, תחת לחץ, הבנתי את עומק המשמעות של מה שאנחנו עושים. הצעירים לא רק באים - הם מתחברים. לא רק למקום אלא למה שהוא מייצג.
החיבור הזה לא נולד מסיסמאות. הוא נוצר מהמפגש האנושי, מהרגעים הקטנים ומהחיים עצמם. התגובה שלהם, ברגע משבר, לימדה אותי שיעור חשוב: כשמייצרים חוויה אמיתית ומשמעותית, עם עוגן רגשי, נוצרת שייכות אמיתית - הרבה מעבר להתנדבות או סיור. זה חיבור שמחזיק גם ברגעים הקשים. בימים סוערים אלה, נולדה תזכורת חזקה: הקשר בין יהדות התפוצות לישראל לא נבנה רק בסמלים או בנאומים, אלא במפגש בלתי אמצעי - לפעמים דווקא ברגעי קושי. ואם יש לנו אחריות היא להמשיך ולאפשר את המפגש הזה, גם כשהדרך לא קלה. אולי בעיקר אז.
הכותב הוא מנהל תוכניות Onward מטעם טללים, מארגן רשמי של תגלית ומלווה אלפי צעירים יהודים במסע אישי ומקצועי בישראל