בימים מורכבים אלו, שנעים בין גאווה וחרדה, ראוי לזכור שהשליטה הישראלית בשמי איראן ומעורבותה הישירה של ארה"ב בפעולה נגד תוכנית הגרעין שלה, לא משפיעות על מספר הערבים בין הירדן והים, שהוא כבר כמספר היהודים. חשוב גם להבין שהישגים מבצעיים במרחק אלפי קילומטרים לא יהפכו לחובבי ציון את מי שנתונים מזה 58 שנים תחת שלטון צבאי ישראלי, וחיוני להפנים שהתעלמות מהסוגייה לא תפתור אותה.
ייאמר במידה רבה של צדק: "אבל יצאנו מעזה, תראו מה קרה!". אלא שישראל יצאה מעזה באופן חד-צדדי, בלא הסכם. זאת בשונה מהמצב ביהודה ושומרון, שם הסכמים נשמרים ברמה סבירה. ולמי שיאמר, זה לא הזמן לדון בכך, אשיב שאחרי שישראל הוכיחה באיראן את יכולותיה, היא מצויה בעמדת כוח. לכן זה בדיוק הזמן לחשוב על מהלכים שיבטיחו את עתידנו ואת ביטחוננו, לא רק בפני איומים רחוקים אלא גם בסביבתנו הקרובה.
אחרת, אולי במסגרת השינויים הגאו-פוליטיים בעקבות המלחמה באיראן, הקהילייה הבינלאומית תכפה על ישראל הסדרים. מאידך, אולי הביטחון העצמי יחזק את הגישה המתבדלת ולפיה אף אחד לא יגיד לנו מה לעשות - רק ישראל, כלומר הקואליציה, בלי שותפים ובלי פשרות - תקבע את הדרך.
מוטב להימנע מיהירות ומזחיחות. לאור הקריאות הגוברות לסיפוח השטחים, לאור החלטות הממשלה להקים עוד ועוד ישובים, לאור הדרישה לשוב ולהתנחל ברצועת עזה, חובה להבין את ההשלכות שיהיו להתעלמות מהמציאות הפוליטית.
זאת לדעת, החוק הבינלאומי אוסר על הרחבת מדינה באמצעות כיבוש, ועלולות להיות לצעד כזה השלכות קשות. בנוסף, תעלה שאלה קריטית לגבי מעמד בני האדם בשטח המסופח. כל עוד הם נתונים לשלטון צבאי, חוקי הכיבוש מגדירים את מצבם, ולא כאן המקום להרחיב. אך אם השטח יסופח, יש רק שתי אפשרויות לגבי מעמדם, ולשתיהן תהיה השפעה גורלית על עתיד ישראל.
אפשרות אחת היא להעניק אזרחות לכולם, לרבות זכות בחירה. נוכח השוויון בגודל האוכלוסיות, תוך מערכת בחירות אחת יתברר שישראל חדלה להיות מדינה בעלת רוב יהודי - גם בלי עזה, עתיד החזון הציוני יישען על רוב זעום. לחילופין, אפשר למנוע מהמקומיים זכות בחירה. השם המקובל לאפליה על בסיס לאום הוא "אפרטהייד"; השלטון הלבן בדרום אפריקה עד 1994 יעיד על השלכות העיצומים שהוטלו עליו בגין גזענות רשמית. כל אלו מעבר להשפעה של נוכחות ביטחונית מוגברת על חיי המקומיים, ולהשקעה הניכרת בכוח אדם ובכסף שיידרשו כדי לתחזק את המצב.
אין טעם להתווכח עם מי שבטוח שסיפוח הוא רצונו של הבורא, אך רצוי שהיתר ישאלו את עצמם מה יקרה אם נמשיך במסלול הנוכחי. האם הפלסטינים יתפנו מרצונם? יאמצו בחדווה את הרחבת ההתיישבות היהודית? יתגיירו? אלא אם כך יקרה, ברור שישראל צועדת בעיניים פקוחות לתוך תסבוכת שאין ממנה מוצא.
מאידך, ניסיון כן להתמודד עם הבעיה הפלסטינית יקל על הבידוד הבינלאומי הגובר (בעיקר אך לא רק בשל התמונות הקשות מעזה), יסייע להרחיב את הסכמי אברהם וכך לבסס את בטחונה של ישראל, ויתרום לשיתוף פעולה אזורי לרווחת כל תושבי המזרח התיכון. לכן עלינו לשאול, האם ישראל בוחנת כיאות דרכי פעולה שאינן מבוססות בעיקר על הפעלת כוח (כמובן תוך שימורו), בתקווה שבבוא העת, אלו יבשילו ויוכלו להחליף מלחמת נצח מתישה.
לאחר שהוכחנו לכל העולם, גם לעצמנו, את עליונותנו בזירה רחוקה, חשוב שנתפנה גם לחשוב על האתגר הקרוב אלינו, ממש כאן. לא באמצעות חלומות חד-צדדיים על סיפוח ללא מחיר בצדו, אלא בעזרת הכלים הרציונליים שהוכיחו את עצמם שם, בשמי פרס - איסוף נתונים וניתוחם, הערכת סיכונים וסיכויים, והסקת מסקנות מציאותיות לגבי מה אפשר ומה בלתי אפשרי. הבחירה בידינו.
הכותבת הייתה שגרירה, בין היתר בדרום אפריקה