שלום באספמיה: הימין בישראל נדבק מהשמאל בחזון אחרית הימים

השלום היה משאת נפשה של ישראל מראשית ימי התנועה הציונית. אפשר לומר כמובן שזה פרדוקסלי, כיוון שמה שהגדיר בסופו של דבר את המעשה הציוני כהצלחה (לפחות בינתיים) היא היכולת לתקוף, בניגוד למסורת יהודית של 2000 שנות גלות.

ובכל זאת - השלום היה החלום הישראלי: אמרנו שלום כשנפגשנו ברחוב, על כל תינוק שנולד, במיוחד הבנים, נאמר שהלוואי שעד שיגיע לגיל גיוס ישרור כאן שלום, שרנו "כשיבוא שלום ניסע לסקי בלבנון" מתוך משאלת לב, אבל גם מתוך הבנה ששלום אזורי, יציב ובר-קיימא הוא הניצחון האמיתי, קבלה של מדינת הלאום של העם היהודי על ידי שכנותיה.

נלחמנו, לרוב בהצלחה, בכל מי שניסה להרוג בנו, אבל מי שיעיין בפרוטוקולים של ממשלת האחדות בעת מלחמת ששת הימים, יגלה שהדחף הראשון של מדינת ישראל היה להיפטר מהשטחים שכבשה על אוכלוסייתם, רצון שהתבטא בדבריהם של מי שנחשבו אז לימין, שרי המפד"ל, האם-אמא של הציונות הדתית (כציבור וכמפלגה).

איכשהו לא נפרדנו בשלום - לא מהשטחים ולא מתושביהם. ה"גדה" או "השטחים" היו ליהודה, שומרון וחבל עזה. התנועה למען ארץ ישראל השלמה (שבה היו חברים גם פוליטיקאים ואנשי רוח מתנועת העבודה) הולידה את ההתנחלויות ואלה הולידו את התזה של הכיבוש כאבי כל חטאת.

במשך יותר מ- 33 שנים (יוני 1967 עד אוקטובר 2000), צמח כאן מחנה שהיה בטוח שכדי להביא שלום על ישראל, צריך לפנות את ההתנחלויות (שקמו במחצית שנות השבעים), לסגת מהשטחים, להקים בהם מדינה פלסטינית ולבסס פתרון מדיני על פשרה טריטוריאלית - די הגיוני כשרוצים לסיים סכסוך בין שני עמים שמתגוששים על אותה חלקת אדמה.

הבעיה היא שהפתרון הזה שנתמך בכל כך הרבה הגיון ושכל ישר, לא עלה בקנה אחד עם המציאות. אם בתחילת שנות התשעים היה נדמה שהבשילה העת להחיל אותו על הסכסוך הישראלי פלסטיני, הרי שמהר מאוד התקווה הזאת, שלוותה בכל כך הרבה כוונות אמת, קרסה אל מול עינינו.

בואו נעצור את הזמן לרגע בנקודה ההיא, כשברקע, בימינו אנו, נשמעים דיבורים על "רגע היסטורי" ותקוות ל"סדר אזורי חדש".

מדהים עד כמה זה מזכיר את האווירה של הימים ההם: ברית המועצות קרסה אל תוך עצמה, מסך הברזל נפל, בהיעדר פטרונים ממזרח אירופה הוכרעה גם היומרה העיראקית להפוך למעצמה אזורית תחת סדאם חוסיין. הקואליציה שלחמה בו הכריחה את ישראל והפלסטינים לשבת אל שולחן המשא ומתן. תחילה במדריד - ומאוחר יותר, אחרי שהמריצו את רבין הפרגמטי לניצחון על שמיר הסרבן - דחקו האמריקאים את הצדדים לאוסלו.

התוצאה הייתה הסכם שלווה בהמון כוונות טובות מצד ישראל, אבל התברר כתכנית הונאה מהצד הפלסטיני. אני יודע שיש בקרבנו עדיין מי שקוראים את המשפט האחרון בזעם, אבל הם לא רלוונטיים, מאחר שעם פרוץ האינתיפאדה השנייה, שסיימה הלכה למעשה את תהליך אוסלו, נגוזה הפשרה הטריטוריאלית (שאפילו נתניהו בכהונתו הראשונה 1996-1999, התחייב לה מפורשות) כפתרון מדיני שיביא שלום לאזור.

העובדה שרוב אזרחי ישראל שעיניהם בראשם הבינו את המצב לאשורו, הפכה את "מחנה השלום" ללא רלוונטי ברמה האלקטורלית, אבל עדיין מעניין מבחינה אנתרופולוגית - ולא רק בגלל משקלו הסגולי הגדול בחיי האקדמיה והרוח בישראל.

מבלי משים הפך המחנה הזה, שנהג להתפאר בפיכחון מדיני אל מול תפיסה דתית-לאומית (והמקצינים יאמרו משיחית-לאומנית) לחולם באספמיה, נתלה בשלום מטאפיזי. כשיצא בגין לקמפ דיוויד הייתה לצירוף המילים "שלום עכשיו" משמעות פרקטית. בעידן פוסט-אוסלו, הפך הצירוף הזה למשיחי לא פחות מהרצון להקים את בית המקדש על הר הבית.

ככל שהתברר עד כמה הפשרה הטריטוריאלית, הפתרון המערבי, ההגיוני והמתבקש כל כך (לכאורה) היא אינה ישימה בליבו של אזור מוסלמי, הלכו התירוצים לכישלון תהליך אוסלו והפכו למופרכים יותר ויותר: "הפלסטיני ברחוב לא הרגיש את פירות השלום" טענו אחדים (נכון חלקית, אבל הוא היה אמור להבין את הפוטנציאל הכלכלי בהמשך התהליך - ובכל זאת הלך למסגד במקום ללימודי מדעים), אחרים תלו את האשמה ברצח רבין.

כמי שהיה בכיכר באותה שבת ארורה של 4 בנובמבר, צר לי לבשר להם שרצח רבין לא שינה דבר. אם כבר, הוא כמעט שהביא להפסד של נתניהו לפרס, אחרי שהוביל על רבין בסקרים - שנה לפני הבחירות, בגלל גל טרור מתעצם.

מכל מקום, העובדה שנתניהו חזר אל משרד ראש הממשלה אחרי שכיהנו שם אהוד ברק, אריאל שרון ואהוד אולמרט, מוכיחה שמרבית הישראלים לא קנו את התזה הזאת - לא את ההסתה (שהייתה) כמי שהובילה לרצח ולא את הסתלקות רבין מהזירה כסיבה לכישלון תהליך אוסלו.

כמעט 30 שנה חלפו מאז נרצח יצחק רבין, כמעט 25 מלאו לפרוץ האינתיפאדה השנייה וקריסת תהליך אוסלו - והנה התברר שלא רק השמאל בישראל (בלי קשר כרגע לוויכוח שמגדיר כאן בטעות ימין ושמאל ונסוב סביב איש אחד בלבד) איבד את היכולת להבדיל בין משאת נפש למחויב המציאות, אלא שהוא הדביק גם את הימין.

איך יודעים? כי שוב נורים טילים על ישראל ממרחק, כמו באותה מלחמה במפרץ, שוב עולה ארצות הברית ככוח מוביל יחיד בזירה הבינלאומית, אחרי ששתי יריבותיה העיקריות, סין ורוסיה, מתמודדות עם משבר כלכלי. שוב מדברים על סדר עולמי חדש - שיוליד בהכרח מציאות חדשה במזרח התיכון. הלוואי.

יש רק בעיה אחת עם ה"הלוואי" הזה: התקווה שוב אינה מתכתבת עם המציאות. הפעם מי שמפריח את בלון השלום הוא דווקא הימין. בחלומותיו, שאין להם שום אחיזה בשטח, הוא חולם על הסכם שלום סטייל הסכמי-אברהם.

שיתוף פעולה שמתבסס על אינטרסים גאו-פוליטיים וכלכליים, שידלג מעל לבעיה הפלסטינית. עולם מושלם בו סעודיה הופכת לגשר בין המזרח הרחוק לישראל - בדרך אל המערב, מסילת הברזל מריאד מגיעה לאילת, תושבי עזה מהגרים מרצון למדינה אחרת ודונלד טראמפ הופך את רצועת החוף של עזה לריביירה ואת חאן יונס לסטריפ של לאס-וגאס.

הסורים שהתפרקו (או ליתר נכון פורקו על ידי צה"ל) מנשקם מצטרפים ללבנון שהופכת את חיזבאללה להערת שוליים בהיסטוריה המדממת שלה - וכולם מצטרפים למתיישבי עזה בריקודי "עוד אבינו חי".

גם אם התיאור דלעיל היה מוגזם מעט, הרי שאי אפשר להתעלם מהעובדה שהתקווה לאחרית הימים שחלחלה לחזון הריאליסטי-במקור של השמאל הישראלי והזינה את תכנית הפשרה הטריטוריאלית כפתרון לסכסוך באזורנו, הפכה לנחלת הימין.

אם התקווה הנהדרת על הנייר אך הנואלת בפרקטיקה של השמאל התבססה על הידברות ותהליך מדיני, אזי זאת של הימין מתבססת על סרבנות מדינית ותקיפות צבאית. שתיהן נפסדות באותה המידה.

בואו נדמיין לרגע את התסריט הטוב ביותר: איראן לא רק מפסידה במערכה אלא גם מחליפה את הנהגתה, נסוגה מדרך הטרור, זונחת את תכנית הגרעין - וכל מה שאפשר לדמיין. האם זה ימגר את שנאת ישראל מהעולם המוסלמי? ומה נעשה אם לא? נעלים מהמפה את כל האסלאם הקיצוני, מקור השנאה לישראל ומי שיראה בה לנצח נטע זר, שרדי קולוניאליסטי בלב אזור ערבי?

אם לא כך, אז מה כן? ובכן - ניהול נכון של סכסוך שלא ייתם לעולם או לפחות עד שתחל התיישבות אנושית על כוכבי לכת מרוחקים... מתוך הבנה שמצב המלחמה בינינו לבין העולם הערבי-מוסלמי הוא נתון.

זו יכולה להיות מלחמה קרה, אפילו כזאת שמעוגנת בהסכמי שלום חמוצים, כמו זה שמחזיק מעמד כבר 46 שנים (ו-52 שנים מאז המלחמה האחרונה) בינינו לבין המצרים, אלה יכולות להיות הבנות אזוריות שמבוססות על אינטרסים משותפים - וכן, תמיד אפשר לקוות שכמה עשורים של שקט יצננו משהו את התשוקה להילחם כדי להכריע אחת ולתמיד את הסכסוך (תשוקה נוטפת דם שעדיין מפעמת בלבבות שני הצדדים).

זו לא בשורה טובה למי שחולם לגדל את ילדיו במדינה בלי חובת גיוס (המחיר של לחיות במדינה נטולת אנטישמיות). זו גם לא בשורה טובה למי שרוצים להקים את גוש קטיף מחדש - ובעתיד גם יישובים בסוריה, שלא לדבר על מעלה שושן הבירה באיראן.

מדובר בחדשות-ישנות שצריך לעכל מעט, להפנים ואז לנהל את הסכסוך בין שני קטבים שעלולים להתנגש מעת לעת: שמירה על עליונות צבאית ישראלית בכל מחיר - מזה, ושאיפה להרחיק את סבבי המלחמות עד כמה שניתן זה מזה, כדי לאפשר כאן צמיחה ושגשוג כלכלי - מזה.

במילים אחרות: העתיד טומן בחובו עוד כישלונות מדממים כ-7 באוקטובר ועוד ניצחונות מזהירים כבמלחמת ששת הימים (ויש המקווים שגם המתקפה באיראן תיזכר כך, הלוואי שהם צודקים).

מדינת ישראל כמו כל ארגון שוחר פני עתיד זקוקה לחזון - זה יכול להיות חזון של השכלה גבוהה, של מדעים, של עליונות טכנולוגית הן למטרות שלום (ריפוי סרטן, למשל - הלוואי) והן למטרות מלחמה (נשק מתקדם ומערכות הגנה שיצננו את תשוקת אויבינו לנסות ולהכריע אותנו סופית).

זה יכול להיות חזון רוחני, דתי ושמרני (שאני מתנגד לו בכל לבי, אבל לא יכול להיות אדיש לנעשה בסביבתי) ובשוליו של כל אופק אפשר כמובן גם לשאוף לאחרית הימים, עת נכתת חרבותינו לאתים וחניתותינו למזמרות, נשב איש תחת גפנו ותחת תאנתו - וכל אותו שלום אוטופי: הן אפילו במגילת העצמאות שלנו מוזכרת מחויבות לא רק לדמוקרטיה כי אם גם לחזון הנביאים!

בינתיים, אתם הבאים בשערי המזרח התיכון, היוואשו מכל תקווה יומרנית לשלום ערטילאי, כזה שיושג באמצעות ויתורים מדיניים חסרי היגיון או לחילופין כיבוש צבאי שיוליד "סדר אזורי חדש".

סדר אזורי חדש הוא אחלה, באמת, אבל המזרח התיכון הוא תמיד אותו מזרח תיכון ישן. מה לעשות? זה הפורמט.