הפחד ושברו

אין זה רק משיקולים של הקול המוסלמי שעמנואל מקרון בצרפת או קיר סטארמר באנגליה - כמו גם מנהיגים אירופים אחרים - נוקטים כבר זמן רב עמדה מסויגת, שלא לומר עוינת, כלפי ישראל. אילו זו הייתה הסיבה העיקרית, מצבן של המדינות והנהגותיהן היה טוב באופן יחסי, שכן השפעתו של מיעוט מספרי, כפי שהמוסלמים הם בכל מדינה באירופה, היא מדרך הטבע מוגבלת וניתנת לשינוי. גם אין עמדתם כלפינו תמיד תולדה של האידיאולוגיה הפוסט־מודרנית שכבשה חלקים מאזרחי המערב, שבהיותה אנטי־מערבית היא גם אנטי־ישראלית, וגם אין היא בהכרח תולדה של האנטישמיות עתיקת היומין.

הבעיה הבסיסית היא אחרת: חולשה רוחנית. כי מורך לב אחז במערב, והוא בא לידי ביטוי בפחד אצלם מהתעמתות עם האוכלוסייה הערבית והמוסלמית היושבת בארצותיהם. הערבים שחיים שם, בין שבאו זה מקרוב או מרחוק, מבינים את זה - והאלימות שאנו עדים לה בערי אירופה בשנה וחצי האחרונות מכוונת להגביר את תחושת הפחד הזאת של האירופים מפניהם. "היזהרו מאיתנו!", הם אומרים לאירופים במעשיהם וקריאותיהם, "אבוי לכם אם תתמכו בישראל!".

אזרחי המערב רואים, שומעים וקולטים את המסר, ומנהיגיהם, בזה אחר זה, מתרפסים בפני ההמון המוסלמי ה"זועם". וכך קורה שבוועידת ה־7G בקנדה, שנערכה לפני כמה ימים, יצאו הכל בהודעה שעל "שני הצדדים" (כלומר, ישראל ואיראן) להוריד את גובה הלהבות. איזו הודעה פתטית! במקום לקרוא לישראל להמשיך בהתקפותיה על המשטר באיראן עד שהמשימות של השמדת הגרעין והטילים הבליסטיים תושלמנה, הם דורשים ממנה לחדול. זאת למרות העובדה שכולם ללא יוצא מן הכלל מייחלים בסתר ליבם שהיא תעשה את ההפך. עם ההצלחה הכבירה שלנו וההבנה שלהם שהמשטר באיראן יוכרע במערכה, הם מתחילים פה ושם להשמיע קולות אחרים, כמו הקנצלר של גרמניה, שהודה שישראל עושה בשבילם את "העבודה המלוכלכת".

למה הם נוהגים כך כלפינו, ביודעם שפעולותינו נגד שלוחותיה של איראן ונגד איראן עצמה הן לטובתם? בעיקר מתוך אותו פחד - הן מן המוסלמים במקומותיהם כאמור, והן מן החשש מעימות צבאי שהם עלולים להיות מעורבים בו. כל התנהגותם זו בעשורים האחרונים מול האיום המוסלמי הרדיקלי מזכירה את התנהגות המערב לפני מלחמת העולם השנייה מול האיום הנאצי, והיא מתחברת לאותו מורא שאחז בהם גם אז, לפחות עד שאנגליה התעשתה.

באמריקה הפחד אינו נפוץ כל כך, אבל קיים. הרי מה עומד מאחורי הבדלנות החדשה של הימין האמריקאי אם לא פחד מן האפשרות שיצטרכו להילחם, חס וחלילה? טבעי כמובן לא לרצות במלחמה, אבל כל כסיל מסוגל להבין שאם לאיראן ומנהיגיה החדורים במונו־מאניה יהיו נשק גרעיני וטילים בליסטיים שיוכלו להגיע לערי אמריקה, המחיר בחיי אדם יהיה עצום במידה שקשה להעלותה על הדעת.

אבל מה לעשות שכאשר הפחד משתלט על הלבבות, הוא לא אחת משבית את השכל. אין הם מודים, גם לא לעצמם, שהפחד הוא שמנחה את התנהלותם המבישה, ועל כן ממציאים צידוקים רוויי מוסר ("הילדים המסכנים של עזה!") ורבי־תחכום ("אורניום יוחלף באורניום!") לעמדותיהם. ואף יש כאלה ששונאים אותנו עכשיו עוד יותר בגלל מעשינו האחרונים. לא כי הם מזועזעים מהם, גם אם יאמרו כך, אלא בגלל האומץ שאנו מפגינים, שחושף ומבליט עוד יותר את פחדנותם ומציג אותם במלוא מערומיהם.

האם עוז הרוח שאנו מראים לעולם זה כמעט שנתיים, ההצלחות הכבירות שלנו בשדה הקרב והעובדה שאיננו יראים מיציאה לקרב עם מעצמה אזורית - שאוכלוסייתה גדולה פי תשעה מאיתנו ושטח ארצה גדול פי 74(!) משלנו - יהוו דוגמה לעולם ועל ידי כך יביאו לשינוי בגישתו של המערב? האם תתעורר בו רוח חדשה? או שמא ההידרדרות המוסרית והרעיונית של אירופה המערבית היא כבר עמוקה מדי ואין ממנה מוצא?

אין לדעת. אבל כפי שאנו יצאנו מתוך הבלבול המוסרי שתקף אותנו ומורך הרוח שאחז בנו לפני אסון 7 באוקטובר, אין זה מן הנמנע שכך יקרה גם במערב, או לפחות בחלקים ממנו. אנו רואים שהתעשתות כזו כבר קורית במידה רבה בארה"ב - המדינה החשובה ביותר של המערב והעולם החופשי. אולי היא תקרה בזכותנו גם במקומות אחרים. עם ישראל חי.

הכותב הוא רופא, סופר ומחזאי