K-19

"k-19" הוא יותר מאשר סרט צוללות. חובבי הז'אנר אמונים על הקונספט: קופסת מתכת ממונעת, סיר לחץ אנושי שהוא גם ואקום של רגשות, וחממה לגידול סיטואציות מורכבות מבחינה פוליטית ואנושית. העובדה שמרבית האקשן מתרחש 200 מטר מתחת לפני הים, במין יקום מקביל, מנותק מהעולם החיצון, משבשת לא רק את הפרספקטיבה של הדמויות למתרחש, אלא גם מכניסה את הצופה למצב נפשי מסוים מאוד: פרנואידי וקלסטרופובי. סרטי הצוללות הטובים ("המרדף אחרי אוקטובר האדום", "צוללתU – 571") הפכו למותחני אקשן אפקטיביים בגלל שימוש נכון בנתוני הפתיחה המסוימים מאוד הללו.

אבל "K-19", בניגוד לסרטי צוללות אחרים, מבקש להיות הרבה יותר מדרמת פעולה באווירת יום הדין. הוא מנסה להיות מסמך פסיכולוגי מעמיק, משל על מנהיגות ועל אופי האדם ומצרף בונוס: התבוננות חריגה בנוף ההוליוודי – אמפתיה מובהקת כלפי "האחרים", כלומר – "האדומים". אם סרט הפרנויה האירוני משנות החמישים "האדומים באים! האדומים באים!" צמח על קרקע הסובייטפוביה והמקארתיזם בארצות הברית ועימת את צופי הקולנוע האמריקאים עם הנלעגות והגיחוך שבחרדות מפני האויב הרוסי, הרי "K-19" מתמרן בתוך מציאות תרבותית אחרת לחלוטין. עשור ומשהו לאחר נפילת חומת ברלין וקריסת ברית המועצות מרשה לעצמה קתרין ביגלו (הבמאית) להפוך את אנשי צוות הצוללת הרוסית הגרעינית לגיבורים מעוררי אמפתיה והזדהות ומעקרת כל יסוד של עוינות או חשד, שהוליווד נהגה להציג מבעדו אנשי צבא רוסים.

"K-19" היתה צוללת גרעינית (עלילת הסרט מבוססת על אירועים היסטוריים) שנשלחה למימי האוקיינוס השקט כדי לבצע ניסוי גרעיני שתכליתו התראה אסטרטגית והפגנת שרירים מול ארה"ב בשיאה של המלחמה הקרה (1961). לאחר שהצליחה במשימתה נשלחה לפטרל מול החוף המזרחי של ארה"ב, מעין תמרור אזהרה לאמריקאים, בתקופה בה הכל סברו שההתנגשות בית שתי המעצמות בלתי נמנעת. אולם כדרכם של סרטי צוללות – גם כאן, כל מה שעלול להשתבש, אמנם מתחרבן.

הכל מתחיל כשניסוי ההשקה של הצוללת נכשל. את האחריות לכישלון נוטל עליו קפטן מיכאיל פוליינין (ליאם ניסן בתפקיד מצוין), וכעונש מונחת עליו מפקד על – מיכאיל ווסטריקוב (הריסון פורד, בתפקיד המשכנע ביותר שעשה מעודו, לטעמי), הצנחה של משרד ההגנה הרוסי – אנטיפת כפייתי, עם אובססיה לתרגולים, אימונים וכישלון מולד ביחסי אנוש. אנשי הצוות חצויים בין נאמנותם והערצתם לפוליינין הכריזמטי לבין ווסטריקוב הנוקשה והנו-בולשיט. ההתנגשות בין שתי הדמויות הללו היא התנגשות בין שתי גירסאות המנהיגות והאישיות הללו. המציאות והנסיבות יעמידו לא רק את יכולתם של השניים להגיב לתסריטים משתנים וקיצוניים, אלא גם את יכולתם לשמור על הנכס העיקרי בכל צוללת – אנשי הצוות.

הכור הגרעיני שבצוללת דולף כתוצאה מתחזוקה גרועה וחוסר ניסיון של קצין הכור. התקלה מסכנת לא רק את המשימה, אלא גם את מרקם היחסים השביר בין השניים, את היציבות הבין-גושית (החשש הוא שהתפוצצות הצוללת הגרעינית כתוצאה מהדליפה, בסמוך לחופי ארה"ב, תתפרש כאקט של מלחמה) ואת שלומם של כל אנשי הצוות. את ההמשך תראו בעצמכם.

מכל מקום, כמותחן, "K-19" הוא סרט בינוני פלוס, לא יותר. הצופה מגיע לשיאים לאט מדי ולא אחת יש תחושה של אנטי קליימקס בסיום התרחשויות שאמורות היו להיות דרמטיות. אבל מבחינת עיצוב הדמויות, המתח הפסיכולוגי ביניהן והמתח על הציר פוליינין-ווסטריקוב, מדובר בהצלחה גדולה. ניסן ופורד נושאים על כתפיהם את הסרט כולו ומעניקים לו ממד מעמיק ונוגע ללב, שלרוב נעדר מסרטי צוללות. היכולת לייצר סיטואציות סנטימנטליות, בתוך סיר הלחץ של ההתרחשויות, מעידה על תבונה רבה מצידה של ביגלו. קיצוץ מספר סצינות שחוזרות על עצמן בגירסאות שונות והידוק העלילה היה הופך את הסרט למוצלח הרבה יותר. גם כך הוא שווה צפייה, לא רק לחובבי הז'אנר. ובעצם, מוטב שאלה ייגשו אליו בגישה פילוסופית הרבה יותר מהנהוג. תתכוננו לחשוב ולהרגיש. רעידות המתח בביצים ימתינו לסרט אחר.

אכזבה מסוימת לאריזת הדי.וי.די הן התוספות המיוחדות, שאינן מיוחדות כלל ועיקר. הראיונות עם הריסון פורד וליאם ניסן אינם חורגים מסטנדרט גיא פינס – וגם אם הדבר נכתב במדור זה למעלה מ-500פעם, לא נפסיק לחזור על כך בתקווה שעורכי מהדורות הדי.וי.די ישקיעו מעט יותר בדיבוב השחקנים הראשיים. תוספות הטריילרים לא מוסיפות מאום, כך גם פרקי מאחורי הקלעים של תהליך האיפור והאפקטים המיוחדים. כמעט ושאלתי, איזה אפקטים מיוחדים? אל תתנו לפסקת הסיום להשפיע עליכם לרעה: "K-19" הוא סרט טוב ומתאים לפורמט הדי.וי.די בגלל הקאמריות של חלק גדול מהסצינות שלו. אז תשתמשו רק בדיסק אחד מהשניים, מה רע?