בלי גרעין של אמת: מי ממשיך להאמין לעיתונאים?

מי שממשיך להאמין במה שמוכרת לו העיתונות הישראלית, גם אחרי שהתברר שוב השבוע כמה שקר, הונאה ותעמולה היא סיפקה לו במשך שנים בכל מה שקשור במשולש נתניהו-גרעין-איראן, יש לי כור איראני יד ראשונה במצב מצוין למכור לו בנתנז.

אינספור פעמים הסברנו והדגמנו כאן למה אם עיתונות בריאה היא סממן חשוב ומרכזי במדינה דמוקרטיה. האופן שבו פועלת העיתונות שלנו הופך אותה לסכנה אסטרטגית לדמוקרטיה הישראלית. ההחלטה של ראש הממשלה בנימין נתניהו לתקוף באיראן היא עוד הזדמנות לדפוק את הראש בקיר ולהבין כמה בישראל אין כלל עיתונות. כמה הכל כאן מוטה, עקום ופוליטי. כמה מעל כל דיווח מרחף סבך גדול של שיקולים זרים.

זוכרים את האמירה ההיא של אמנון אברמוביץ ב- 1999, על כך ש"בנימין נתניהו יורד מבמת ההיסטוריה ללא חותם כלשהו, ללא הישג של ממש, הוא יהיה הערת שוליים אם בכלל בהיסטוריה של ראשי הממשלות בישראל"? התחזית הזו, לפני 26 שנה, הייתה יכולה להיזכר כסתם עוד הערכה, אחת מני רבות, שההיסטוריה הפכה למביכה.

אבל זהו, שלא. האמירה הזו היא כל הסיפור על קצה המזלג. משום שהתקווה הזו, שהביע אחד מוותיקי העיתונאים בישראל, תקווה ששיקפה את מה שהיה בליבם של 99 אחוזים מעמיתיו, הפכה לתוכנית הפעולה של כלי התקשורת שלנו.

כך סוקר כל דבר שנגע בו נתניהו, כולל הגרעין האיראני. בלי גרם של ענייניות, בלי צורך להישען על עובדות, במאמץ גמלוני להדביק פרשנות רעה וכושלת לכל סוגיה שעסק בה, כשהכול מותאם לשאיפה שיילך כבר מחיינו. ויודגש, לא מדובר בסתם הערכות שהתבררו כשגויות. זה יכול לקרות. מדובר בפרקטיקה שאין בה מולקולה אחת של מחשבה נקייה, שבנויה ממסד ועד טפחות על שנאה ועל פוליטיקה.

בן כספית, רק לצורך הדוגמא, הוא המודל המייצג של ה"עיתונות" הזו כבר שנים ארוכות. כספית יכול לכתוב היום עמדה אחת, מחר את היפוכה, וכל עוד שתי העמדות הללו פוגעות בנתניהו, אין לו שום בעיה עם זה.

פחות משבועיים לפני שנתניהו הורה על תחילת המתקפה הרחבה על איראן, כתב כספית בטור שלו ש"האיש שהבטיח לעצור את הפצצה עלול להיזכר כאבי הפצצה האיראנית". הוא לעג ל"נאומים המרהיבים" של נתניהו בעניין הגרעין, צחק על ה"מיצגים היצירתיים שהוא הציג באו"ם ובקונגרס ובכנסת", והזכיר כיצד בשנים 2010-2012 "היסס וגמגם והתלבט והתעמת עם ראשי זרועות הביטחון שהתחלפו פעמיים אבל המשיכו להתנגד לתקיפה, עד שהחליט לוותר". ולמה נתניהו של אז היסס וגמגם ולבסוף החליט לוותר על תקיפה באיראן? לכספית היה הסבר ברור. "הוא פחד. כרגיל".

זו לא הפעם הראשונה שכספית מסביר לקוראיו שנתניהו היה יכול לתקוף את איראן כבר לפני למעשה מעשור, אבל לא עשה את זה רק משום שהוא רעד מפחד. כבר לפני כמה שנים, בעוד טור שבז לראש הממשלה, הסביר מפורשות שנתניהו "לא עצר את הגרעין האיראני אף על פי שהבטיח", פשוט משום שהוא "השתפן ברגע האמת". עכשיו, אתם מוזמנים לחזור אל הדיווחים של בן כספית בזמן אמת, בשנת 2011, כדי ללמוד מה הוא חשב אז על הרצון של נתניהו לתקוף באיראן מול עמדת כל ראשי מערכת הבטחון. רמז: הפוך ממה שהוא כותב היום.

בימים ההם, היו אלה נתניהו ואהוד ברק שתמכו בתקיפה, ומאיר דגן, יובל דיסקין וגבי אשכנזי, שכספית דברר את עמדתם, שהתנגדו לה. "איך יכול להיות שכל ראשי זרועות הביטחון לדורותיהם חושבים שהצמד הזה, ברק-נתניהו, מסוכן למדינה?", שאל וקבע: "השילוב בין אהוד ברק לנתניהו הוא שילוב מסוכן. אני אומר את זה מידיעה".

באוקטובר 2011 הוא סיפר על בכירים במערכת הבטחון שמגששים את דרכם אל התקשורת בניסיון להציל את המדינה מפני הרצון של נתניהו וברק לתקוף את האיראנים. הרמטכ"ל בני גנץ, תיאר כספית, "משווע לעזרה". בסיבוב הקודם, סיפר, היו אלה "שלושה ענקים" - אשכנזי, דיסקין ודגן - שלדבריהם "מנעו בגופם הרפתקה אסונית". יורשיהם - בני גנץ, תמיר פרדו ויורם כהן - עידכן, "חושבים כמותם".
החבר'ה האלה, המבוגרים האחראים, כך כספית, היו משוכנעים שנתניהו וברק מובילים "פנטזיות מסוכנות". "חלק מהם סבורים...שביבי לא לגמרי מבין...על פי הגרסה הפטאלית, עסקת שליט נחתמה כדי לנקות את השולחן, כי אחרי שיקרה מה שיקרה, לא יהיה עם מי ועל מה לחתום, כי הכל יבער. נקווה שמדובר באגדה לילדים".

בקיצור, הרעיון לתקוף את הגרעין באיראן הפחיד מאד את כספית של 2011. לא סתם הפחיד. "הרפתקה אסונית", "פנטזיה מסוכנת", "ביבי לא לגמרי מבין", "הכל יבער", אללה יוסתור. מול נתניהו המסוכן, זה שרוצה לסבך אותנו במלחמות מיותרות עם האיראנים, עמד אז מאיר דגן, האיש שכספית הציג כ"איש מפוכח שלמד את מגבלות הכוח". כספית פירט אחת לאחת את כל הסיבות למה ההתקפה שלנו באיראן לא תצליח, ולמה המכה שנחטוף מהאיראנים בתגובה תהיה קשה ובלתי נסבלת. "לכן, אומרים כמעט כל ראשי זרועות הביטחון, התקפה ישראלית על איראן היא טעות קשה. אולי אפילו היסטורית".

כמה חודשים אחרי שכתב את הדברים הללו, הסביר כספית ש"איראן גרעינית זה לא סוף מדינת ישראל", ש"ביבי מנסה להלך אימים", וש"הוא רוצה שכולנו נהיה בפאניקה שלו". על עצמו העיד כספית שיש לו תפקיד, להזהיר מפני ההחלטה המסוכנת של בנימין נתניהו. "אני חש תחושת שליחות מסוימת".
רגע, תשאלו, אז איך זה שאותו בן כספית שהתנגד לרצון של נתניהו להפציץ באיראן, שהזהיר אותנו מפני הסכנה שבהפצצה כזו, ושתיאר כמה חכמים ואחראים כל ראשי מערכת הבטחון כשהם דורשים מנתניהו לא להפציץ - איך הוא מרשה לעצמו ללעוג לנתניהו ולטעון שבימים ההם לא הפציץ רק בגלל שהוא פחדן שהשתפן? או במילים אחרות, נכון היה להפציץ אז או לא נכון היה להפציץ אז?

ובכן, בעבר שאל אותו חנן עמיאור מאתר "פרספקטיבה", את השאלה הזו בדיוק. אני מציע לכם לקרוא את התשובה שנתן לו כספית, משום שהיא מקפלת את כל המפעל העיתונאי שלו בשורות בודדות. "מה הדעה שלי בכלל רלוונטית? היום יש לי את הדעה הזו, מחר אני יכול לשנות אותה, עדיין אין לי דעה סופית ומגובשת בנושא הזה. מה הקשר בכלל לעמדה שלי? אני מניח שאכן יש ציטוטים שלי, אבל זה בכלל לא רלוונטי. ברור שחשתי תחושת שליחות כעיתונאי למנוע את התקיפה. אני כותב שהוא השתפן בדיעבד. אני מנתח אותו כמנהיג. הוא לא עשה הצגה, ולמרות זאת הוא השתפן. זה שאני חושב שמזל שהוא השתפן, נכון. אני לא גאון ואין לי מונופול על שום צדק. אני לא יודע מי צודק פה. מי צודק זה ההיסטוריה תשפוט". ההיסטוריה, אם כך, מוזמנת לשפוט.

את אותו כספית, עם אותה רמה של עיתונות, פגשנו לא מזמן גם במלחמה בלבנון. שלושה ימים אחרי מבצע הביפרים המזהיר, ביכה אותו כספית. "זה לא פחות מפשע", ציטט מישהו שיודע, "בזבזו כאן יכולת שנבנתה להקרסת חיזבאללה, זה כמו לירות חץ 4 וקלע דוד במופע זיקוקי יום העצמאות...במקום להמשיך ולתת לחיזבאללה את הנוקאאוט שהוא ראוי לו, החליט מי שהחליט להצטנף בבור בקריה בהמתנה לתגובה...גם אם היו לנו השבוע יומיים מצוינים, המצב האסטרטגי לא השתנה מהותי...נתניהו הוא ראש הממשלה, והוא, כרגיל, מנסה לשלם את המחיר הכי זול ולברוח הכי רחוק, הכי מהר. הבעיה היא שבדרך כלל זה נגמר בפיאסקו....".

ולעובדות: ביום שבו פורסם הטור הזה של כספית, חיסל צה"ל את ראש מערך המבצעים של חזבאללה ואת צמרת כוח רדואן. שבעה ימים אחר כך חוסל חסן נסראללה. כל השאר היסטוריה. ובן כספית? הוא ניגב את האבק והמשיך בדרכו אל הפרשנות הבאה, בלי להרגיש ולו מכה קלה בכנף.

עוד נחזור לדוגמאות נוספות של עיתונאים בכירים נוספים. הן חשובות משום שכאמור לא הערכה מוטעית יש כאן, שהיא עצמה עניין לגיטימי שיכול לקרות לכל אחד, אלא הזניה מוחלטת של המקצוע שלנו, והחלטה מודעת שכל עמדה, בכל נושא, תיקבע קודם כל ולפני הכל בהתאם לשאלה מה היא עושה לנתניהו. וכשזו פרקטיקת העבודה של אנשים שאמונים על תיווך המציאות לקהל הרחב, זו בעיה אסטרטגית של ממש.

הגרעין האיראני הוא מיזם חיים של בנימין נתניהו, על זה יסכימו גם יריביו הרבים. אין איש שדיבר עליו כמוהו, אין איש שהזהיר מפניו כמוהו, אין איש שניסה לרתום את העולם לנושא כמוהו. את כל זה הוא עשה כשיריביו, במערכת הפוליטית ובעיתונות הישראלית, לועגים לו ללא הרף. עיתונאים ישראלים צחקו עליו כשעמד מול הקונגרס, בזו לו כשהציג שרטוטים של הפצצה וניסה למשוך את תשומת הלב הבינלאומית, והתחרו ביניהם בטוויטר מי יצליח לנחש תוך כמה שניות תופיע לראשונה המילה "איראן" בנאום הבא שלו. הם ניסו להפוך את העיסוק בגרעין האיראני לבדיחה ואת נתניהו עצמו לאינפנטיל שלא התבגר ונתקע עם משחק מטופש מהילדות בלי יכולת להשתחרר ממנו.

"מילה אחת לראש הממשלה נתניהו", היה חשוב ליו"ר הבית היהודי דאז, נפתלי בנט, לומר לפני 7 שנים בדיוק, כשראש הממשלה החליט לחשוף בפני העולם כולו את ארכיון הגרעין האיראני שהובא ארצה בפעולה מדהימה של המוסד. "במשך כל כך הרבה שנים לגלגו וזלזלו במדיניות העקבית שלו בעניין איראן. הייתי לצידו לפני 11 שנים כשהוא אמר שהשנה היא 1938 ואיראן היא גרמניה. וכמה לעגו לו. הייתי לצידו בוושינגטון כשהוא הלך לנאום בקונגרס וכל המומחים הסבירו שהוא מרחיק את ארצות הברית. ואני שותף עימו בקבינט ובהחלטה לפרסם בשבוע שעבר במסיבת עיתונאים - ועוד פעם מומחי ביטחון מטעם עצמם הסבירו שזו פגיעה בישראל וזה רק למטרות יחצנות. העתיד של ילדינו ונכדינו בטוח היום הרבה יותר מאתמול, וראוי שאותם מלגלגים ומבקרים של נתניהו בעניין האיראני יגידו לו היום תודה רבה".

העובדה שאיראן מתקדמת לפצצה גרעינית לא הייתה סוד. הרצון שלה להשמיד את מדינת היהודים, גם הוא לא היה סוד. ולמרות שני אלה, ולמרות שכל ילד הבין שאם משהו לא יעצור את האיראנים יהיה פה רע מאד, אולפני הטלוויזיה והרדיו, אתרי האינטרנט והעיתונים, נרמלו לגמרי את הטענה שלפיה אם בנימין נתניהו יתקוף באיראן, זה יקרה קודם כל משום שזה משרת אותו פוליטית. אחרי שנים שבהם שכנעו את עצמם ואותנו שאין דבר בעולם שמעניין את נתניהו, חוץ מהאינטרסים האישיים שלו -לא המדינה, לא העם היהודי, ולא בטחון ישראל - זה נראה להם טבעי והגיוני.

נזק עצום גרמו לנו האנשים האלה בעולם, כשמול ממשלת ישראל שהסבירה לכל מנהיג אפשרי שהמצב באמת מחייב מתקפה, הם עצמם הסבירו מנגד שמה שבאמת מחייב את המתקפה אלה הבעיות של ראש הממשלה עם משה גפני, עם יצחק גולדקנופף ועם הסקרים. הטיעון המטורף והמופקר הזה קנה לו מקום של כבוד בכל דיון בנושא. רק ביום שישי שעבר, בגיליון "ישראל היום" שהגיע אל הקוראים כמה שעות אחרי שהמתקפה הישראלית יצאה לדרך, סיפרה הכותרת של הפרשן הצבאי, יואב לימור, ש-"צריך רק לקוות שההנהגה שוקלת בתבונה, מתייעצת ופועלת לא רק מתוך שיקולים פוליטיים ואישיים".

יוסי ורטר, הפרשן הפוליטי של "הארץ", בטור שגם הוא ראה אור רגע אחרי שההפצצה יצאה לדרך, הסביר: "ידענו ש'בקרב הבלימה' שהצליח לבסוף נגד איום החרדים לפזר את הכנסת, בנימין נתניהו לא יבחל בדבר כדי להשיג את שלו. כל השפנים נשלפו מהכובע, כולל הרמיזות על אודות אירוע ביטחוני חסר תקדים, שממתין ממש מעבר לפינה (או מעבר לחתונה)".

הבנתם? הכל פוליטיקה. גם איראן. מגיש בכיר בתאגיד השידור הציבורי ניתח, פחות מיממה לפני המתקפה, עד כמה השמדת הגרעין האיראני תשרת פוליטית את נתניהו. שהרי מה עוד יכול להעסיק את נתניהו, חוץ ממצבו הפוליטי? ואלה רק דוגמאות קטנות. זה היה הבונטון בכל מקום. אוסף גמדים שלא מצליחים להתרומם מעבר לשנאה שלהם את מנהיג המפלגה היריבה, גם כשעל הפרק מאבק קיומי מול מי שמאיים למחוק מעל האדמה את כולנו.

ערימות של עיתונאים, שאת השמות של כולם אתם מכירים, אנשים שאחראי לתווך לכם מדי יום את המצב, הסבירו שהדיבורים על התקפה באיראן אינם אלא ספין שנועד לאחת משתי מטרות: לסייע לנתניהו להציל את הקואליציה שלו, או לסייע לנתניהו לעצור את החקירה הנגדית במשפטו. גרעין? איום קיומי? השמדת מדינת ישראל? עזבו שטויות, אלה לא באמת סיבות רציניות לתקוף באיראן.

רגע, ועוד לא הגענו לדיונים הרציניים שהתנהלו סביב מועד התקיפה, דיונים שישבו כולם על ההנחה שראש הממשלה לא יעשה דבר שיפגע בהכנות לחתונה של בנו אבנר, כשהמהדרין מסבירים שיש סיכוי גבוה שנתניהו יוותר גם על כל דרישותיו מול חמאס ויילך לעיסקה דחופה עם ארגון הטרור, רק כדי למנוע ירי חות'י על החופה. ומה שמדהים זה שהטיעונים הללו לא נזרקו בחיוך. עיתונאים האמינו בהם בכל ליבם, ועשו ככל יכולתם כדי שגם אנחנו נאמין להם. "הדבר היחיד שיופגז השבוע היא רחבת הריקודים בחוות רונית באמצעות תותחי קונפטי", חזה מגיש תכנית התחקירים של התאגיד.

דמיינו את הרגע הזה שבו מסתיימים כל חיתוכי המצב. אינספור גורמים שמעורבים בהוצאת המבצע אל הפועל נותנים את ה"אוקיי" שלהם, מפקד חיל האוויר מודיע על מוכנות מלאה אצלו, הרמטכ"ל מאשר סופית, ראש המוסד מעדכן בשעה המדויקת שבה אמורים שני מדעני גרעין, מטרות לחיסול, לחזור הביתה ממסיבת בר מצווה לבן של חבר מרכז במשפחות המהפיכה, ואז, שניה לפני היציאה לדרך, מחליט נתניהו לדחות את המבצע בשבוע כי שרה כבר שילמה מקדמה ל"חוות רונית", ומסובך מדי להתחיל עכשיו לבטל הזמנות. תגידו, השיח הזה לא מביך אתכם? כמה עוד אפשר לדרדר אותו?

ולמה כל זה קורה? כי אחרי ששלושה עשורים מספרים לנו עיתונאים שנתניהו לא מתעניין במדינה, שאין לו בעיה להשמיד אותה ואת כולנו, ושכל מה שמניע אותו זה מה שטוב לו עצמו, הם השתכנעו בסיפור עד כדי כך שכל שטות שמישהו זורק להם בפינת הקפה נראית להם סבירה.

קחו את רונן ברגמן. שעתיים וחצי לפני שהתקיפה הישראלית באיראן יצאה לדרך, עלה ב-YNET ניתוח שלו על "משבר חריף, שיא שלילי באמון שבין ראש הממשלה בנימין נתניהו,לבין גורמים בכירים במערכת הביטחון". "כשגורמים בכירים בצבא ובקהילת המודיעין אומרים במילים חריפות כי אינם סומכים על שיקול הדעת של נתניהו, כי הם חוששים שהוא פועל ממניעים זרים...וכי הוא לא מספק מידע שהוא חיוני להפעלת הצבא ולהיערכות למה שיבוא - התוצאות עלולות להיות קשות ביותר", הזהיר.

מילא זה. ברגמן הסביר שבמערכת הבטחון לא מבינים מה נתניהו רוצה. "גורם" כלשהו אמר לו שנתניהו "איבד את זה", שהוא "נטול מעצורים" ושהוא סובל מ"טירוף הדעת". "אחד מהם, חובב ז'אנר 'משחקי הכס', אף השווה את נתניהו ל'מלך הרע' שאיבד את שפיותו והחל לטבוח בנתיניו ולסבך את ממלכתו במלחמות אבודות ושותתות דם".

אבל עזבו את זה. זה עוד כלום. הבכירים הללו, סיפר ברגמן בטור שכאמור עלה לאוויר כשמטוסי חיל האוויר כבר היו בדרכם לאיראן, ממש לא מתלהבים מתקיפה באיראן. "יש כאלה, והם כנראה רוב הגורמים הבכירים בצמרת מערכת הביטחון, שלא בטוחים שצריך לקפוץ לתוך כל חלון, גם אם הוא היסטורי, כי לפעמים קפיצה כזו עלולה להסתיים בהתרסקות כואבת על המדרכה מהצד השני".

רגע, עכשיו מגיע השיא: "כעת, לטענת גורמים בכירים בצה"ל ובמערכת הביטחון, הרי שאינם יודעים, גם לא בשעת ערב מאוחרת, לאן מועדות פניו של נתניהו". אני מזכיר שוב, בשעה שבה הסביר ברגמן שגורמים בכירים בצה"ל ובמערכת הבטחון לא יודעים לאן מועדות פניו של נתניהו ומה הוא מתכוון להורות להם, הטייסים שלנו כבר ישבו בקוקפיט. אז תגידו, איזו סיבה יש להמשיך לנסות ללמוד על המציאות מאנשים כאלה? מה בין הקשקשת הזו לבין עיתונות?

קחו עוד דוגמא, הפעם של הפרשן הצבאי הוותיק אלון בן דוד. "טראמפ לא סופר אותנו", בישר לנו אך לפני כמה שבועות. "היחסים בין ראשי ממשלת ישראל לנשיאי ארה"ב ידעו גם מורדות לאורך השנים, אבל ב־50 השנים האחרונות קשה להצביע על תקופה שבה ארה"ב עשתה מהלכים גדולים במזרח התיכון ואנחנו לא היינו אפילו מעודכנים. עכשיו טראמפ משרטט מזרח תיכון חדש, בלעדינו...מחויבות היסוד של ארה"ב לישראל - שמירת יתרוננו האיכותי על הסביבה - נמחקה בן רגע בהבל פיו של טראמפ".

חכו, זה ממשיך. "גם בעין לא מקצועית ובלתי מזוינת קשה שלא להבחין שצדודיתו של נתניהו הולכת ומצטמקת בשבועות האחרונים. תסתכלו עליו ותראו אותנו. מעמדנו כמעצמה אזורית הנתמכת בידי המעצמה העולמית הגדולה - הולך ומצטמק גם הוא". תגידו, אני שואל שוב, ברצינות, מי האנשים שצורכים את השטויות של הפרשנים האלה? מי האנשים שמוכנים להמשיך לקבל את תמונת המציאות שלהם ממחוללי קשקושים שחוץ משנאה ליריב הפוליטי שלהם אין בהם דבר?

כאמור, אם היה מדובר בהערכה שכשלה במבחן העתיד, זה לא היה נורא. קורה. אבל זה לא העניין כאן. כאן, הטקסטים המביכים של הפרשנים האלה הם כולם פרי תיעוב שפיתחו אל מושא הסיקור שלהם. ואני כבר לא מדבר על אנשים כמו הרמטכ"ל לשעבר בוגי יעלון, שממנו כבר אי אפשר לצפות לדבר, כמו יאיר לפיד שדקה לפני התקיפה צעק על נתניהו בכנסת ש"לא היה שפל כזה ביחסים עם האמריקאים מעולם, איבדת את טראמפ", כמו יאיר גולן שבסרטון שהקליט לאחרונה הסביר ש"טראמפ לא אוהב לוזרים ונתניהו הוא לוזר, הוא לא יודע מה זה בטחון...האמריקאים כבר לא איתנו", או כמו האלוף ישראל זיו, הכוכב הגדול של חדשות 12 , שמתקשה לנסח תחזית אחת שלא תתגלה למחרת כמביכה, ושפחות מ- 48 שעות לפני המתקפה באיראן הסביר ש"מצבה של ישראל רק הולך ומידרדר", ש"איראן היא חבל הצלה לכבודו האבוד (של נתניהו - ק.ל.)", ש"טראמפ לא מוכן להקריב את האזור עבור גחמותיו", ש"אפילו ידידנו האמריקאים מתייחסים אלינו כמו מופרעים", וש"נתניהו לא רוצה להבין שסיים".

בנאדם שהיה אלוף בצה"ל, שאמור להבין משהו בביטחון, מסביר לקהל הרחב ש"נתניהו מאד רוצה את התקיפה, התקיפה הזו משרתת את נתניהו, בעיקר מסיבות פוליטיות...". האויב הכי גדול שלנו מפתח פצצה גרעינית, ומכריז בריש גלי שהוא רוצה להרוג את כולנו, והאיש הזה, שישב במטה הכללי של צבא להגנה לישראל, שוחה במי אפסיים, כשכל עולמו נע בין מה טוב לביבי למה רע לביבי.

לא עברה יממה מאז החל המבצע ובאולפנים ובעיתונים התחילו הממורמרים לתהות "מה האסטרטגיה?", והמהדרין הוסיפו "מה אסטרטגיית היציאה?". ובכן, הנה במילים ספורות האסטרטגיה שממשלת ישראל ובראשה בנימין נתניהו מובילים מאז ה- 7 באוקטובר: הסרת התמנון וזרועותיו מהגרון שלנו. תראו מה קרה לחמאס, תראו מה קרה לחזבאללה, תראו מה קרה לסוריה, תראו מה קרה לאיראן, תראו מה קרה לכל המנהיגים שהכריזו על רצונם להרוג אותנו וחוסלו אחד אחרי השני. מה לא ברור באסטרטגיה?

כל דובריה הרשמיים של המדינה מסבירים שמטרת המלחמה הזו להסיר את איום הטילים ואת האיום הגרעיני, ואתם שואלים מה האסטרטגיה? מה אתם רוצים? שקיפות? פירוט מלא? פרסום פומבי של תכנית הפעולה הרשמית בטרם יציאה לקרב? ומאיפה צצה ההתניה הפבלובית הזו שלכם, בכל פעם שאנחנו מנחיתים מכה על האויב, לקפוץ מייד עם "עד מתי?" ו"איך נצא מזה?". באיראן המוכה לא מנהלים דיונים על "איך יוצאים מזה" כמו שמנהלים אצלנו באולפנים, רגע אחד אחרי המכה הראשונה שלנו. ולמרות שהתרגלנו, בכל פעם המאמץ הזה להוריד את המוראל ולשדר חולשה מדהים מחדש.

רגע, ושכחנו את הדיון על הקרדיט. שורת אולפנים היו ראויים השבוע למדליית זהב בהתעמלות אומנותית, על הגמישות המרהיבה שהפגינו במאמץ לא להעניק לנתניהו את הקרדיט על ההחלטה כבדת המשקל שקיבל. זוכרים מי הפציץ את הכור בסוריה? איש אחד. אהוד אולמרט. זה מה שמספרים לנו מאז. הוא היחיד שמוזכר בכל פעם שהנושא עולה על סדר היום. למה? כי לכולם ברור שעם כל הכבוד, ויש טונות של כבוד, לאנשי המקצוע המעולים שלנו שביצעו את מה שצריך, יש קברניט אחד שקיבל את ההחלטה והמשקל שלה יושב כולו עליו.

מיותר להסביר למה הכרזת מלחמה על איראן שוקלת כמו מאה החלטות להפציץ בסוריה, ולמה צריך כתפיים ברוחב קילומטר כדי להחליט עליה. ואולי לא מיותר. כי זה אפשר היה להתפוצץ מצחוק מהמקומות שאליהם ברחו הפרשנים השבוע, כדי לא להשאיר את נתניהו עם הקרדיט. ניר דבורי, הפרשן הצבאי של חדשות 12 הסביר שההערכה כולה מגיעה לאנשי הצבא, ולהם בלבד. עמיתיו חזרו אחורה והסבירו שהקרדיט בכלל שייך לנפתלי בנט, לשמעון פרס, למשה ארנס, וליצחק רבין. בחיי, נשבע לכם.
"ההחלטות שהתקבלו בתקופתו (של רבין - ק.ל.), כולל ללכת על ה'רעם', האפ-15, שהוא הזרוע המפציצה של חיל האוויר לטווח ארוך שמפרקת עכשיו את איראן", פירשן בן כספית, "אלה החלטות שמהן נבטה כל המצוינות שאנחנו רואים עכשיו. זה בגלל שהוא ראה באיראן את האויב האמיתי". ואיך, אם כך, השתרבב נתניהו לסיפור? כספית: "ביבי מכיר את זה כי רבין דיבר איתו על זה".

תגידו, אפשר להמציא דברים כאלה? אה, וכדי להבהיר כמה רחוק הקרדיט מנתניהו, הסביר עוד כספית שההכנות להתקפה לא התחילו עכשיו. "אתמול דיברתי עם טייס בכיר שאמר לי 'אתה לא מבין, אנחנו 30 שנה מתאמנים על הדברים האלה'". מה אתם יודעים? מפקד הטייסת בן ה- 39 שהוביל לפני שבוע את טייסינו לטהראן, מתאמן על זה מכיתה ג'. הרבה לפני שביבי ידע להגיד "איראן".

ומה הכי מדהים? שרגע אחרי שהנבחרת הלאומית של הכתבים והפרשנים והמגישים של העיתונות הישראלית התגלתה בכישלונה, ולא ידעה כלום, ולא הבינה כלום, ולא חזתה כלום, ושגתה בכל ניתוחיה, וטעתה בכל הערכותיה, ונגלתה בקלונה כמי שכלום לא מניע אותה מעבר לשנאה צרופה - אנשיה מתייצבים שוב בהרכב מלא באולפנים, וכמו בשעשוע ילדים אינטרנטי לוחצים על "התחל משחק חדש" וממשיכים הלאה, עם אותה ארשת חשיבות עצמית, כאילו לא קרה דבר. בישראל אין עיתונות.