מוקדם מדי לחגיגות: נתניהו רק מתקן את האסון שיצר

מוקדם לחגוג. התוצאה לא סופית. ההשלכות לא ברורות. את הכסף נספור במדרגות. אנחנו עוד לא יודעים אם היום שאחרי הגרעין האיראני יהיה בר שיקום ופריצה קדימה, או לא. אנחנו עוד לא יודעים האם המשטר האיראני ישרוד על מכונו. אנחנו לא יודעים האם נתניהו יואיל להבין, סוף סוף, שבניגוד למלחמה באיראן האירוע בעזה מיצה מזמן את עצמו והגיע הזמן לחתור לסיום ולהחזיר את החטופים שהוא הפקיר, שכולנו הפקרנו, ב-7 באוקטובר. הרבה דברים לא ברורים עדיין.

רק דבר אחד ברור לגמרי. הוא התברר ככה פתאום, בבת אחת. פתאום הבנו שמה שהיה, לא יהיה עוד. דורות של השמנה ופינוק הסתיימו בדם, אש ותמרות עשן. המדינה שקמה על חרבה, התמכרה לשקט ומכרה תמורתו את בטחונה. ובכן, ישראל השתנתה. עשרות שנים של "ניהול סכסוך" בשלט רחוק, של הימנעות מהתנגשויות צבאיות, של הכלה והרתעה וכל הפייק הזה, קרסו באחת. שכר הלימוד ששילמנו עבור הלקח הזה היה גבוה עד זוועה. ספגנו את הטבח וההשפלה הקשים בתולדותינו. הרווחנו אותם ביושר. מעצמה אזורית שהתקפדה לתוך עצמה, הצטנפה בין חומותיה, התבצרה ונבצרה מפעולה, הסתובבה על קצות האצבעות כדי לא להחריד את מנוחת אויביה ולא להיקלע לעימותים מיותרים, קיבלה מה שמגיע לה. קצרה את מה שזרעה.

המחוללים הגדולים של זה היו המנהיגים. בראש ובראשונה, נתניהו. הוא היה כאן רוב הזמן הזה. קודמו, אהוד אולמרט, נהג הפוך: יצא למלחמה על הפרת ריבונות (לבנון השניה), השמיד כור גרעיני בשקט ובלי להסס, יצא לתמרון המשמעותי האחרון בעזה (עופרת יצוקה). לנפתלי בנט ויאיר לפיד לא היה מספיק זמן ולא היתה לגיטימציה. בין אולמרט ל-7 באוקטובר זה כמעט אך ורק נתניהו.

רוחו של נתניהו דבקה במערכת הבטחון. זו היתה הפררוגטיבה. להימנע ממלחמה בכל מחיר. להתרחק מחיכוך. להקפיד על מנוחת השכנים. לירות למחבלי חיזבאללה "ליד הרגליים". לחפש תמונת נצחון אחרי "שומר חומות" ולעשות את "מבצע המטרו", אבל בכאילו. להבליג על אוהלים של חיזבאללה בתחומנו. על פיגוע במגידו. על פיגוע בפארק הירקון. לנהל את הסכסוך כדי לשמור על השקט. זו היתה הדירקטיבה המדינית ששלטה והשליטה את עצמה גם על מי שאמורים להיות גנרלים ששים אלי קרב, סוסים דוהרים קדימה. כן, חלק מהם הפכו לשוורים עצלים (לא כולם).

ה-7 באוקטובר סיים את העידן הזה בחבטה מדממת. מקלחת קרה שהעירה מדינה שלמה. גילינו, על בשרנו, שבמזרח התיכון צריך להתנהג אחרת. לגמרי אחרת. במזרח התיכון צריך להוריד נבוט על הצורר כשהוא בחיתוליו, ולא אחרי התוצאות המחרידות של מעשיו. הקונספט החדש צריך להיות "בעל הבית השתגע". או יותר נכון, "בעל הבית משוגע". זה המצב הקבוע שלו. אל תתעסקו איתו. ואם יגידו שישראל "איבדה את זה", מצויין. כי באמת איבדנו את זה. לצמיתות. צריך שכל הנוגעים בדבר יבינו שכל מי שיהרהר בהשמדתנו, יושמד. בלי להסס ובלי להתבוסס ובלי להתלבט או להימלט. עיניים על הכדור וכדור בין העיניים. האסטרטגיה שיוזמים מלחמה רק נגד איום בלתי קונבנציונלי פשטה רגל. אנחנו משלמים את החובות שהיא צברה מאז 7 באוקטובר. אז זהו, זה נגמר. מעכשיו, כל קפצון שמישהו מאויבינו מפתח איפשהו צריך לגרור פעולה. כל ראש נחש שמתרומם, צריך לערוף. בשורה התחתונה, זה ייצא זול.

אני מתפלל שהמדיניות הזו תישאר כאן לתמיד. שלא תתפוגג אחרי שהמלחמה תסתיים, לטובת החיים היפים ההם. ואסור לשכוח שלצד הנגשת השימוש בכוח רב נגד כל איום או סיכון, צריך להקפיד גם על מנגנון יציאה מדיני מסודר מכל מלחמה ועל קבלת החלטות מושכלת.

מנגנון כזה אמור היה כבר מזמן לסיים את המלחמה בעזה, להחזיר את החטופים ולהמיר את המשך ההתבוססות שם בתחזוקה שוטפת וממוקדת נגד הטרור בסגנון מה שאנחנו ממשיכים לעשות ביהודה ושומרון. מנגנון כזה אכן סיים את המלחמה נגד חיזבאללה בלבנון, ובהצלחה רבה. צריך לקוות שגם במלחמה נגד איראן היו כאלה שתכננו מראש את דרך היציאה המועדפת ושהיא מתואמת עם טראמפ. עד כמה שאפשר לתאם משהו עם טראמפ.

על נסיבות היציאה למלחמה הנוכחית עוד ייכתבו ספרים ומחקרים רבים. האם אכן זוהתה "פריצה" של איראן לגרעין? כנראה שלא. האם אכן ניתנה "ההוראה" של המנהיג להגיע לגרעין צבאי? כנראה שלא. אז למה יצאנו למלחמה? כי לא היתה ברירה. האיראנים כן קידמו את קבוצת הנשק, כן האיצו את ההתגנבות שלהם לפצצה, כן פיזרו קבוצות מדענים שיטפלו כל אחת בנושא נפרד כדי לקדם את ההתקרבות והם אכן התקרבו למטרתם. ולא רק בתחום הגרעין: המודיעין הישראלי זיהה החלטה איראנית להעלות את מלאי הטילים הבליסטיים שברשות המדינה מ-3000 (ערב ה-7 באוקטובר) לכ-8000 בשלב הראשון עד 20 אלף בשלב השני. כמות כזו של טילים בליסטיים עם ראשי קרב של טון ומעלה היא איום קיומי ברמה זהה או אפילו גדולה מאיום גרעיני. ובנוסף, אותרו סימנים ברורים לכך שאיראן לא מוותרת על "תכנית ההשמדה", אלא להיפך: מתכוונת לשקם אותה, לסייע לפרוקסיז להתאושש ולהמיר את "טבעת האש" באמצעות פרוקסיז בטבעת אש באמצעות ארסנל בליסטי חסר תקדים וגרעין.

ויש עוד משהו: חלון ההזדמנויות היסטורי, נדיר וחד פעמי (הפגיעה בהגנה האווירית של איראן, הפגיעה בכושר יצור הטילים והשיתוק של חיזבאללה וחמאס) שנפתח מולנו פתאום, בעקבות מה שקרה אחרי ה-7 באוקטובר. כל אלה הפכו את ההחלטה לצאת למלחמה הזו לנכונה. זו המלחמה המוצדקת ביותר אליה יצאנו מאז מלחמת השחרור.

בסיומן של השנתיים המכוננות הללו, שהחלו בטבח נורא ומסתיימות, הלוואי, בהסרת מרבית האיומים שהיו תלויים נגדנו, במזרח התיכון צריכה להשתרש התובנה הברורה הזו: עידן ההכלה הישראלית נגמר. מעתה והלאה, כל מי שיתחיל להרהר או לתכנן או להתכונן להשמדת ישראל או פגיעה בישראל, דמו בראשו. לא חשוב מי הוא, מה הוא, איפה הוא, כמה הוא ולמה הוא. דמו בראשו. גם בעיצומה של עונת הצימרים וגם באמצע עונת התיירות וגם אם הבורסות בדיוק עלו או ירדו או שיש אירוויזיון או סימפוזיון. הבטחון דוחה הכל. זה צריך להיות החוק החדש. חוק יסוד.

אם אני נתניהו, אני מכריז בסוף המלחמה על העקרון הזה כתפיסת הבטחון החדשה של ישראל ושולח אזהרות מפורשות לכל אלה שעדיין לא הבינו את הרמז. כל מנהיג ערבי שיתחיל לפנטז על גרעין צבאי, דמו בראשו. המיליציות השיעיות בעירק ובסוריה? אתם הבאים בתור. אנחנו יודעים מי עומדים בראשכם, אנחנו יודעים איפה אתם, אנחנו מסוגלים להגיע אליהם ולהשמיד אתכם עם יד אחת קשורה מאחורי הגב. ואנחנו בדרך אליכם. כדאי מאוד שתתפזרו בכוחות עצמכם. תודה.

ההחלטה לתקוף באיראן התקבלה סביב נובמבר-דצמבר בשנה שעברה. נתניהו קיבל אותה בהמלצת גורמי הבטחון: הרמטכ"ל אייל זמיר הוביל את האירוע, יחד עם ראש אמ"ן שלומי בינדר, ראש אמ"ץ עודד בסיוק, מפקד חיל האוויר תומר בר וראש המוסד דדי ברנע. את התכנית גיבש והכין קודמו של זמיר, הרמטכ"ל הקודם הרצי הלוי, שמניות הבכורה שלו בפרוייקט ברורות.

נתניהו ניהל את זה בפורום של שביעיה: יחד איתו היו השרים ישראל כץ, רון דרמר, גדעון סער, בצלאל סמוטריץ', איתמר בן-גביר ויו"ר ש"ס אריה דרעי. נתניהו אוהב שביעיות. גם בסיבוב הקודם, שהחל בשנת 2010, ישב פורום "שביעיה" על מדוכת התקיפה באיראן שלוש שנים רצופות וטחן את עצמו לדעת, עד שהוחלט להתפזר בלי תקיפה. התנאים אז היו שונים בתכלית מאשר היום. תכנית הגרעין האיראנית לא היתה מחופרת מתחת לאדמה וטרם נכנסה ל"מרחב החסינות" מצד אחד, אבל חיזבאללה וחמאס עמדו על רגליהם והציבו איום משמעותי. כמו כן, המרחק של איראן מפצצה נאמד אז בכחמש שנים. היציאה של ארצות הברית מהסכם הגרעין, לה גרם נתניהו, קירבה אותה למרחק נגיעה מפצצה. התבשיל הזה בושל על ידי נתניהו, ששכנע את טראמפ. זו הייתה אחת הסיבות שהיום, לנתניהו לא היתה ברירה. לו הייתה איראן מגיעה לפצצה, זו היתה הפצצה שלו. מתנה שהוא לא באמת רוצה לקבל, לשם שינוי. הוא ידע את זה ולהערכתי זה סייע לו לאזור את תעצומות הנפש כדי למנוע את זה.

החשאיות היתה מוחלטת: על השרים נאסר לדבר גם עם נשותיהם על הנושא. במקרה הזה ובאופן חסר תקדים, גם נתניהו לא דיבר עם רעייתו. שרה נתניהו היתה אחד הגורמים המשוטים לפני התקיפה באיראן. לאור ההערכה שאמצעי התקשורת בהם היא משתמשת נתונים למעקב רצוף (גם האיראנים והאמריקאים יודעים שמדובר באחת ממקבלי ההחלטות בישראל) הוחלט להשאיר אותה בעלטה. הגברת נתניהו היתה עסוקה עד מעל ראשה בהכנות לחתונה. היא גייסה את חברותיה הקרובות, היא הזעיקה חברות ממיאמי, היא הפכה את החתונה לפרוייקט הדגל שלה, בעוד הבעל התעסק בפרוייקט אחר לגמרי.

ביום התקיפה, כשהגיעו אנשי היחידה לאבטחת אישים והעבירו אותה למקום מסתור, היא היתה המומה. אין לי מושג אם נתניהו נאלץ לשלם מחיר על העובדה שהעז להסתיר ממנה אירוע היסטורי כל כך. עובדה, הוא שרד. ביום חמישי, במהלך ביקור באחד מאתרי נפילת הטילים האיראנים, הוא ניצל את הבמה והודה לה ארוכות, על "מפעל חייה" בנושא האיראני ועל זה ש"הכל בזכותה". באותו יום נודע שאחד מאנשי סודה הקרובים, זיו אגמון, ממונה ל"דובר נוסף" בלשכת ראש הממשלה. אולי כדי לסתום את פירצת האבטחה שבגללה הגברת לא היתה מעודכנת. כך או אחרת, כל זה בשוליים, אל מול ההיסטוריה שמתרחשת לנגד עינינו. בלי ציניות.

אגב, בניגוד לכמה פרסומים, שרה נתניהו או מי מבניה לא הוכנסו ל"מצולות ים", הבונקר החסין ממנו מנהלים כעת את המדינה, אי שם בירושלים. הם הועברו למקום מסתור אחר כלשהו. מי שכן שוהה בבונקר זמן רב מאוד מאז שישי שעבר הוא נתניהו עצמו, יחד עם חלק משרי הקבינט. אנשים שמסתובבים שם איתו מדווחים שהוא שרוי במתח עצום (ומוצדק) מצד אחד, אבל גם תחושת הקלה וחופש מצד שני. טוב, הוא נמצא שם בגפו. הוא גם בדק את סידורי האבטחה סביב הבונקר וביקש להגביר אותם, בקשה לה נענה השר לבטחון לאומי איתמר בן-גביר ברצון רב. למרות שהאתר חסין נגד פצצת גרעין או חדירה מבחוץ ומאובטח מלכתחילה באבטחה כבדה.

אני מעריך שבנימין נתניהו העריך שחתונת בנו אבנר לא תתקיים במועד. העובדה שהתאפק ולא חלק את הערכתו עם הרעיה, ראויה להערכה נפרדת. החתן המאוכזב (פעם שניה), אבנר נתניהו, קיבל את זה ברוח טובה. יחד עם זאת, אי אפשר שלא להביע תמיהה מהעובדה שיעקב ברדוגו דווקא ידע על התקיפה הצפויה והקפיד להעביר את ידיעתו לידיעת הציבור, כמצופה מעתונאי אחראי. בימים שלפני התקיפה אמר ברדוגו בשידור, לפחות פעמיים, שישראל עומדת לתקוף באיראן "בטווח הזמן המיידי" או "תוך ימים ספורים". הוא היה נחרץ.

לא צריך להיות מרגל איראני כדי להכיר את הקירבה של ברדוגו לנתניהו. הוא המוציא והמביא, היועץ הפוליטי הראשי, מי שנכנס ויוצא בלשכת נתניהו כבתוך אולפנו שלו, תופר עבורו את העיסקאות הפוליטיות החשובות (אורלי לוי-אבקסיס, גדעון סער) ומקיים שליחויות ומשימות קטנות וגדולות בכל שעה ומזג אוויר. כשאחד כזה מודיע באמצעי התקשורת שהתקיפה באיראן היא "בטווח הזמן המיידי", האיראנים יכולים לפזר את שירותי המודיעין שלהם. אין בהם צורך. מה הפלא שהם קיבלו את חיסולו של ראש המודיעין שלהם במכת הפתיחה של המלחמה בשוויון נפש. הוא היה בטלן אוכל חינם.

ואם נחזור לרגע לדיון רציני, השאלה הזו נדרשת ומתבקשת: לשם מה התקיים מבצע הונאה מתוחכם כל כך, לשם מה ננקטו אמצעי סודיות קפדניים כל כך במשך זמן ארוך כל כך, אם בסוף ברדוגו מגלה הכל בטלויזיה?

אז למה האיראנים בכל זאת הופתעו? כי כמו חיזבאללה טרם הריגתו של נסראללה וכמו ישראל טרם ה-7 באוקטובר, האיראנים היו בקונספציה. הם לא עדכנו תוכנה. הם חשבו שיש להם עסק עם ישראל הקודמת, החוששת, המתלבטת. הם טעו. כמו שנסראללה אמר, יום או יומיים לפני שחוסל, למי שאמר, ש"ישראל לא תעז לפגוע בי", כך האיראנים האמינו שישראל תירתע מעימות ישיר נגדם.

בנימין נתניהו נמצא כרגע באופוריה. היא מוצדקת בחלקה. בבת אחת הפך מ"אבי הפצצה האיראנית" לאבי האומה. האיש שהמיט עלינו את האיומים באסונותינו, הצליח ברגע האחרון להסיט את העגלה ממסלול ההתרסקות שלה ולקבל החלטה הסטורית אמיצה שלפחות בינתיים מוכיחה את עצמה. קוראי הטור הזה מכירים את דעתי על האיש. היא לא השתנתה. גם הוא לא באמת השתנה. מה שגרם לו להפסיק לפחד ולהתברבר ולהתחיל להחליט ולהסתער זה אסון ה-7 באוקטובר.

אני לא בטוח שהרצון לברוח מהחקירה הנגדית במשפטו, שזה עתה החלה, לא תרם בתת מודע להתקף האומץ הזה. בשורה התחתונה הוא קיבל את ההחלטה הנכונה (גם אם חלק מהסיבות לא נכונות). וכשמגיע קרדיט, צריך לתת אותו. אנחנו לא מכונת רעל ואנחנו מודדים את האירועים מדידה אובייקטיבית. היה נחמד אם הוא היה מסכים לחלוק גם אחריות לאסונות, ולא מתמקד רק בהשתלטות על הקרדיט להצלחות, אבל אף אחד לא מושלם. היה נחמד אם הוא היה מנסה לדומם את מכונת הרעל שלו לפחות השבוע, אבל אולי הוא עסוק.

ההתקפה המחליאה על נפתלי בנט, שחורך את כל רשתות השידור הבינלאומיות בהגנה על ישראל מאז תחילת המתקפה, מעידה שלא רק ביבי לא השתנה, גם עבדיו וחסידיו נותרו כשהיו. המכונה פועלת כרגיל. בערוץ 14 פורסם ביום רביעי פייק נוסף לפיו היועצת המשפטית לממשלה דורשת מנתניהו לחזור תיכף ומיד לדוכן העדים. זה לא היה, זה לא נברא, בתי המשפט סגורים וזה לא על הפרק. אבל הם פירסמו את זה ויש לא מעט אנשים שיאמינו לזה. הטור הזה נפתח בעידכון תפיסת הבטחון של ישראל ובקביעה ש"מה שהיה, לא יהיה". למרבה הצער, בכל הקשור לתפיסת הבטחון הפוליטי של נתניהו, מה שהיה, הוא מה שיהיה. גם במלחמה.

למלחמה יש כמה תופעות נלוות חיוביות: הדיפ סטייט, למשל, נעלמה מחיינו. הייתה כלא הייתה. איפה הפקידים שלא נותנים לנתניהו לשלוט? איפה החונטה הצבאית של הגנרלים התבוסתנים שלא נותנים לנתניהו לנצח? לאן נעלם אותו תמנון רב-זרועי, או דרקון רב-ראשי, שהורס כאן כל חלקה טובה, מפרק את הכלכלה, מנציח את הפער העדתי, משתק את השירות הציבורי, משבש את התחבורה הציבורית ומחבל בעבודת נבחרי הציבור המסורים שלנו?

אל תדאגו, כשהמלחמה תסתיים או כשההצלחות יהפכו חלילה לכשלונות, כל זה יחזור. בינתיים, בואו נחיה את הרגע ונקשיב לדממה. פתאום הטייסים, שעד רגע היו "מוגלה שצריך לנקות מהגוף" (ברדוגו) או "בוגדים שצריך להעמיד בפני כיתת יורים" (ואטורי) וכו' וכו', חזרו להיות גיבורים. פתאום אגף המודיעין שעד רגע שיתף פעולה עם סנוואר, חזר להיות גיבור ישראל. פתאום הרמטכ"ל הפך מסוכן של קרן וקסנר ליהודה המכבי המודרני. אפילו השב"כ זוכה לקרדיט פה ושם, למרות שמדובר בעצם בארגון שמשתף פעולה עם אויבינו.

מי שמנצחים במלחמה הזו, ממנהרות עזה דרך לבנון בואכה סוריה עד טהרן, הם גיבורי ישראל המצויינת. המקצועית. המתקדמת. המשכילה. הפירות שאנחנו קוצרים עכשיו, בכמויות בלתי נתפסות, נזרעו בעשורים האחרונים על ידי הגניוס היהודי. רשימת הקרדיטים כאן ארוכה ומגוונת. יצחק רבין, למשל, שהחליט בזמנו להתעקש ולרכוש טייסת של מטוסי אף-15 איי ("רעם"), ולא עוד טייסת של אף-16, כי רצה להכין זרוע ארוכה לאופציה של תקיפת איראן.

רשימה אינסופית של מדענים עילויים, מבריקים, שעבדו על כל ההמצאות שמתגשמות מולנו עכשיו, ועל צעצועים ופטנטים רבים אחרים. מלווייני הריגול דרך הכטב"מים התוקפים דרך כיפת ברזל וקלע דוד וסוללות חץ, דרך פיתוחי מודיעין עוצרי נשימה ויצירתיות שלועגת לכל בעיה ומביאה לה פתרון. לרשימה הזו צריך להוסיף בכירים רבים במערכת הבטחון שדחפו לאורך השנים את כל זה. וכמובן, את המוח היצירתי היוקד והבלתי נלאה של מאות ואולי אלפי ישראלים צעירים ומבוגרים שהמציאו את כל זה. שבראו, יש מאין, את העליונות הישראלית הניצחת על כל סביבתה.

באיראן יש יותר מדענים מאשר בישראל, גם באופן יחסי. הרבה יותר. יש שם יותר אקדמיה ויותר תשתיות ויותר כסף ויותר אוצרות טבע והרבה יותר אנשים ויותר שטח. יש שם יותר הכל. ובכל זאת, הפער בינינו לבינם הוא פער של שנות אור. של יבשות שלמות. והסיבה ברורה: איראן היא דיקטטורה חשוכה שאוסרת על מחשבה חופשית ופעולה חופשית ויוזמה חופשית ומחנכת את אזרחיה לסגידה למנהיג עליון ולפנאטיות. ישראל היא, עדיין, דמוקרטיה ליברלית תוססת עם חופש מחשבה וחופש המצאה וחופש דמיון והטלת ספק וביקורת ופריצה קבועה של הקופסה, המסגרת, תקרת הזכוכית.

זה ההבדל כולו. נתניהו יודע את זה. טיפש, הוא לא. ולמרות כל זה, הוא עושה הכל כדי לפרק, להחליש ולהגביל את ישראל הליברלית, הנאורה והמתקדמת. הוא יודע לנצל את כל הטוב שהיא מעניקה לו, את כל היכולות שהיא בונה לו, ובאותו זמן מוביל את ההתקפה המופרעת של חסידיו על כל מה שמריח מקידמה, מהשכלה. הבוז לאליטות, לאקדמיה, לכל מה ש"תל אביב" מעניקה למשק הישראלי, לתרבות הישראלית, לחוסן הישראלי, ליכולות הישראליות ולבטחון הישראלי.

אריה דרעי, אחד הסמלים הגדולים ביותר של ישראל הנבערת והנחשלת, כתב השבוע מאמר באחד העיתונים החרדיים. הוא סיפר שם מה אמר לו נתניהו לאחר קבלת התוצאות המוצלחות הראשונות של המתקפה הישראלית. "סיעתא דשמיא", הרים נתניהו את ידיו למעלה, "סיעתא דשמיא זו המפלגה הכי גדולה בקואליציה", הוסיף. דרעי, על פי עדותו, ענה לו את זה: "אז תפעל שהמפלגה הזו תישאר איתכם בקואליציה ואל תבריחו אותה". רוצה לומר: אל תגייס את החרדים, ביבי. זה יפגע לך בסיעתא דשמיא, או בקואליציה. מה שיבוא קודם.

אין גבול לחוצפתו של האיש. אין גבול לרברבנותה של הקואליציה הזו ולתיאבונה המחליא. ח"כים מהאופוזיציה קראו השבוע לח"כ משה גפני לכנס את ועדת הכספים לכינוס מיוחד (כי יש פגרה) כדי לדון במתווה לפיצוי המפונים הרבים מהטילים האיראנים. גפני דחה את הבקשה. במקום זה, הוא כינס את ועדת הכספים לכינוס הראשון בפגרה, כדי לדון בתקצוב המועצות הדתיות. זה סיפור אמיתי. זו הטרגדיה שלנו.

שר הבטחון ישראל כץ צייץ השבוע את הציוץ הזה: "סופת טורנדו עוברת על טהרן. סמלי שלטון מופצצים וקורסים, מרשות השידור ובקרוב יעדים נוספים, והמוני תושבים בורחים. כך קורסות דיקטטורות". מבלי משים, תיאר כץ בציוצו את מה שעובר גם על הדמוקרטיה הישראלית, תחת הקואליציה בה הוא חבר. בעוד הטילים נוחתים, ממשיך השר שלמה קרעי להתעמר ב"רשות השידור" ובערוצי תקשורת עצמאיים נוספים, ההתקפה על מוסדות המדינה השונים נמשכת, הדיון בהדחת היועמ"שית יימשך אחרי המלחמה ולא מעט אזרחים, בדרך כלל בעלי היכולת, ההשכלה והאמצעים, מחשבים את דרכם אל מחוץ למדינה. בהנחה שמירי רגב תאשר להם לצאת.

התהליך שעובר על ישראל תחת הממשלה והקואליציה הנוכחית הרסני. יש כאן השמדת ערך מואצת, גלילה אחורנית של כל ההישגים שהושגו כאן בדורות האחרונים, של כל הערכים שהוצבו כאן על ידי האבות המייסדים. מי יודע, אולי בעתיד יהיה זה דודי אמסלם שימנה את מפקד חיל האוויר הבא, על פי מספר המתפקדים שהצליח לגייס. בינתיים הם מרדדים את השירות הציבורי, משתלטים על עמדות המפתח, על הרגולטורים, על הדירקטורים, על כל מה שמריח מניהול מקצועי במדינה הזו, לטובת עצמם ומקורביהם. מזלנו שהמלחמה נגד איראן קורית עכשיו, ולא בעוד עשור או שניים.

זו הסיבה לפער העצום בין ביצועי הלוחמים, הטייסים, אנשי המודיעין, צוותי הקרקע, סוכני המוסד והשב"כ וכל שאר הנושאים בנטל, לבין ביצועי הממשלה. מה הפלא שככה נראה הטיפול במפונים וככה נראה חילוץ התקועים בחו"ל וככה נראה כאן הכל, מהתחבורה הציבורית דרך יוקר המחיה וכל מה שקשור לאיכות ניהול.

השבוע התברר לנו שמי שיקבע אם יהיו טיסות חילוץ של אזרחים ישראלים בשבת הוא הרב הראשי. למה שלא תתייעצו איתו גם לפני ההתקפה על איראן? השבוע נבחר לתפקיד מנכ"ל חברה ממשלתית לדיור עסקן מחסידות גור, שהתמודד מול מי שמתפקדת כמנכ"ל זמני של החברה כבר שלוש שנים, ובהצטיינות.

בנימין נתניהו עצמו, בראיון לערוץ 14, אמר את המשפט המדהים הבא: "העם הפרסי הוא עם עתיק, עם מוכשר, עם תרבות, שנלקח בשבי על ידי כת עם מנהיג מטורף". ודי לחכימא. הגולה הסורי פארס רוסתום, ממתנגדי המשטר האיראני, פירסם השבוע סרטון התפעלות ותמיכה בישראל (עלה באבו עלי אקספרס) ובסיומו אמר: "ההישגים המזהירים של ישראל והמודיעין הם לא בגלל תמיכת המערב בישראל, ישראל הדהימה את העולם בגלל שיש להם 20% מהמדענים בעולם, ובגלל שיש להם 20% מפרסי הנובל בעולם, יש להם 20% מההמצאות והחדשנויות בעולם, ולכן הם מדינה כל כך קטנה, הדהימה את העולם כולו".

לצערי, רוסתום לא מדייק. מספר המדענים בישראל קטן מהמספר באיראן והוא הולך וקטן. ההפיכה המשטרית האיצה את התהליך הזה. אנחנו נהנים עדיין מפירות הנאורות ההסטורית שלנו, אבל לא לעולם חוסן.

אחד ממעריציו של נתניהו, אליהו יוסיאן, פלט השבוע משפט לא פחות ממדהים: "30 אחוז מאזרחי איראן הם הליברלים הקפלניסטים והאיילוניסטים. הם מחפשים כל סיבה כדי לצאת לרחוב נגד המשטר האיראני. אנחנו רואים כבר שנים על גבי שנים את ההפגנות".

נכון, יוסיאן הוא לא הרעלן החד ביותר במכונת הרעל, אבל הוא הסגיר כאן את הסיפור כולו. הוא מתעב את המפגינים הליברלים באיראן כי הוא שואף להיות איראן. האמת היא, שזה עוד עלול להצליח לו. כי אם התכנית של נתניהו תצליח, בסוף האירוע איראן תהיה יותר ליברלית מישראל. פשוט נתחלף.