העימות הישיר בין ישראל לאיראן, שהתלקח לאחר שנים של מלחמת צללים, קרע באחת את מסך האשליות. הוא חשף אמת מטרידה עבור דיקטטורות ברחבי העולם, ובמקביל, אמת מאתגרת עבור הדמוקרטיות המערביות. במבחן המציאות, הרגע שבו האיום האיראני היה אמור להתממש במלוא עוצמתו, הפך לרגע שבו התגלתה ערוותו. מגדל הקלפים התעמולתי, שנבנה במשך עשורים על יסודות של הפחדה ורטוריקה מתלהמת, קרס תחת משקל חולשתו שלו.
משטרים רודניים ניזונים מפולחן כוח. הם משקיעים משאבים אדירים בבניית תדמית מאיימת, כזו שתרתיע אויבים מחוץ ותשליט פחד מבית. איראן של האייתוללות הפכה את האסטרטגיה הזו לאמנות. אולם, כאשר ישראל, באמצעות שילוב נדיר של תחכום טכנולוגי, מודיעין מדויק ותעוזה מבצעית, החליטה לקרוא תיגר על הבלוף האיראני, המציאות טפחה על פני המשטר. התקיפות הישראליות המדויקות בלב איראן - נגד בסיסים, מערכות הגנה וסמלי שלטון - לא רק הסבו נזק פיזי, אלא בעיקר ניפצו את דימוי העוצמה הבלתי מנוצחת.
המשטר האיראני התגלה כעירום. מערכות ההגנה האווירית שלו כשלו, יכולות התגובה שלו התבררו כפתטיות, וההנהגה נראתה מבולבלת ומשותקת. עבור האזרחים האיראנים, ובמיוחד הדור הצעיר המיואש, זוהי הוכחה ניצחת שהמשטר אינו מסוגל להגן אפילו על נכסיו האסטרטגיים, קל וחומר על אזרחיו.
ההשפלה הזו מהדהדת חזק יותר מכל טיל; היא חושפת את הריקבון הפנימי של דיקטטורה שמבלבלת בין איומים ריקים לבין עוצמה אמיתית, ומעמיקה את הקרע בין העם לשלטון. היא שולחת מסר ברור גם לגרורותיה של איראן באזור - מחיזבאללה ועד החות'ים - שהפטרון מטהראן אינו כל-יכול כפי שהצטייר.
במקביל לחשיפת החולשה האיראנית, העימות מאיר באור שונה את התנהלות העולם הדמוקרטי. מאז תום מלחמת העולם השנייה, מדינות המערב אימצו פרדיגמה של הססנות אסטרטגית. הן נוטות להעדיף דיפלומטיה על פני פעולה, גינויים רפים על פני עימות ישיר, והכלה על פני הכרעה. גישה זו, שנולדה מטראומת המלחמות הגדולות, הופכת לחולשה מסוכנת כאשר היא ניצבת מול משטרים תוקפניים שאינם מכבדים את כללי המשחק, ומפרשים פשרנות כחולשה.
וכאן נכנסת ישראל לתמונה כדוגמה עולמית יוצאת דופן. היא מוכיחה שדמוקרטיה אינה חייבת להיות נרפית. ישראל, המנהלת מערכה מורכבת בכמה חזיתות במקביל, מראה לעולם כיצד ניתן וצריך לפעול. היא לא נגררת לתגובה, אלא יוזמת, מכתיבה את הקצב, ומנהלת סיכונים באופן מחושב. בכירי צבא ומדינאים בוושינגטון, בבירות אירופה ובמדינות המפרץ, צופים ולומדים שיעור חיוני: אפשר להכות בראש הנחש מבלי להצית מלחמה אזורית כוללת. אפשר לפרק משטר טרור מיכולותיו, לחשוף את חולשותיו ולשבור את רוחו, וכל זאת תוך הפגנת עליונות מוסרית וטכנולוגית.
המסר הישראלי מהדהד הרחק מעבר למזרח התיכון. הוא קורא תיגר על תפיסת העולם הפוסט-מלחמתית, ומזכיר לדמוקרטיות שאת ערכיהן ואת ביטחונן יש להבטיח לעיתים באמצעות הפגנת כוח נחרצת. ישראל הפכה למעבדה גלובלית להגנה על העולם החופשי, והיא מוכיחה שהפחד הוא יועץ גרוע. המערכה הזו אינה רק על ביטחון ישראל; היא על שבירת פרדיגמת הפחד שאיראן ביקשה לכפות על העולם. התוצאה אינה רק מפלה צבאית לאיראן, אלא הפיכתה לסיפור אזהרה על גורלה של דיקטטורה שבנתה את כוחה על אשליה. הלקח הוא אוניברסלי: מול בריונות תוקפנית, לעיתים התגובה היעילה ביותר היא לא דיאלוג, אלא הדגמה ברורה של כוח ועליונות. התקדים הישראלי עשוי לעודד דמוקרטיות אחרות לאמץ גישה פרואקטיבית יותר מול איומים דומים, ובכך לחזק את הביטחון הגלובלי כולו.
הכותב הוא מרצה לתקשורת פוליטית במכללה האקדמית כנרת