עד שנות ה־90 ההגנה האזרחית בישראל התבססה בעיקר על מקלטים ציבוריים. לרוב, האחריות על התחזוקה שלהם הייתה בידי הרשויות המקומיות או חברות הדיור הציבורי. לאחר מלחמת המפרץ ב־1991 שונתה המדיניות, ומאז בכל דירה חדשה שנבנית מתחייבת בניית ממ"ד (מרחב מוגן דירתי). מאז לא עמדה האוכלוסייה האזרחית במערכה משמעותית שהצריכה שהות ארוכה במקלטים. ברוב סבבי המלחמה מול חמאס בעזה ומול חיזבאללה שבלבנון, התגוננות במחסה זמני היוותה הגנה ראויה.
אולם, המלחמה הנוכחית מול איראן הבהירה שמוקדם מדי היה להספיד את המקלטים הציבוריים. אותם מקלטים, שנבנו לפני 40 שנה ויותר, חזרו כעת להיות המרחבים המוגנים עבור רבים מאזרחי המדינה.
במקרים רבים, אותם מקלטים ציבוריים אמורים לשמש אוכלוסיות חלשות יותר בשכונות שבהן בנייני המגורים והמקלטים נבנו לפני עשרות שנים. השנים שעברו לא היטיבו עם המקלטים - מערכות ביוב, מים, ניקוז וחשמל הלכו והתבלו. הרשויות המקומיות, שגם כך סופגות קיצוצים תקציביים באופן תדיר, מתקשות לתחזק מערך גדול כל כך של מקלטים, ולא אחת גם היו אזרחים שגילו זלזול וגרמו לנזקים במקלטים.
"אין קליטה סלולרית, אנחנו מנותקים ממה שקורה"
כעת מגלים רבים שהמקלטים הציבוריים, שאמורים להוות עבורם מרחב בטוח ומגן, לא יכולים לספק להם את הצורך הזה. תלונות על מצב מקלטים ציבוריים מגיעות מאזרחים מרחבי הארץ.
כך, לדוגמה, מקלט ציבורי בשיכון ד' בטבריה הוצף מים, והתושבים שקיוו למצוא בו מחסה הצטופפו על המדרגות. במקלט אחר בשכונה השירותים לא שמישים, בשל בעיות ניקוז. תושב השכונה, שמחה וייס, אמר שעובדי עירייה הגיעו וניסו לתקן את התקלה, אבל לא הצליחו, והדבר דורש ככל הנראה עבודות משמעותיות יותר. "עד היום, במשך שנים רבות, הנושא של לינה במקלטים לא היה רלוונטי. עכשיו, במלחמה הזאת, זה פתאום חזר ועלה בצורה ברורה. הפגיעות של הטילים מאיראן מחייבות לינה במקלט, וכשמדי לילה יש כמה אזעקות, הכי הגיוני זה כבר להישאר במקלט", הוא אמר. "לא מצפים מהרשויות שידאגו למיטות או למזרונים - האזרחים מביאים איתם את הציוד הנדרש, אבל המדינה צריכה לדאוג שניתן יהיה להיות במקלט זמן ממושך".
וייס ציין עוד שבעשרות השנים שחלפו מאז שנבנו המקלטים גם התווספו מרכיבים חדשים שקריטיים לכל אחד, ובמרכזם תקשורת. "במקלטים אין קליטה סלולארית ואנחנו מנותקים ממה שקורה. מדובר בצורך בסיסי, זה לא פינוק", הבהיר.
הקושי של העיריות לתחזק את המקלטים הוליד במשך השנים פתרון ולפיו מקלטים ציבוריים ניתנו לגופים שונים שעשו בהם שימוש קהילתי ותחזקו אותם באופן שוטף. אלא שכעת, כשתושבים מבקשים למצוא מחסה באותם מקלטים, מתעוררים לא אחת קונפליקטים בין מי שרואים עצמם כ"בעלי הבית" של המקלט לבין תושבים שרוצים לשהות במקלט זמן ממושך.
כך, למשל, קרה במקלט ברחוב אצ"ל בצפת. לפני כשלושים שנים כבר אפשרה העירייה להקים כולל באותו מקלט. השבוע, כשמשפחות ביקשו לרדת למקלט, הן גילו שאין מקום להניח מזרונים, חדר אחד נעול, גם פתח החירום נעול והאדם שאחראי על הכולל דרש מהם 200 שקל כדי שיקבלו מידיו את השלט-רחוק של המזגן.
לימור טיבי, תושבת השכונה, הבחינה במשפחות שנמנע מהן השבוע לעשות שימוש ממושך במקלט והתעמתה עם אנשי העמותה שפועלת במקום. "ראיתי שמגרשים משפחה עם שמונה ילדים והחלטתי שלא אשתוק. מבינה את העירייה שכבר לפני שנים רבות נתנה את המקלטים לגופים שונים, כך המקלטים מתוחזקים לאורך השנה. אבל הם צריכים להבין שבשעת מלחמה עליהם לפנות את המקלט. זה ממש מרגיז שהם עוד מתווכחים ומציבים תנאים לפינוי המקלט. איך הגענו למצב כזה?", שאלה.
טיבי גם פנתה לעירייה וזו הבהירה כי יצאה הנחיה והופץ מכתב המבהיר באופן ברור כי מדובר כעת במצב חירום שבו יש להפסיק כל פעילות במקלטים ולאפשר נגישות אליהם ושהות של הציבור הרחב בתוכם. אלא שטיבי אמרה שלמרות זאת, המתח וחוסר ההסכמות לגבי השימוש במקלט לא נפתרו עדיין.
ולפעמים הקונפליקטים צצים סביב רצון למצוא מחסה במקלטים פרטיים ומעלים סוגיות שצפות בשעת חירום. כך, לדוגמא, בשכונה בחיפה, שבה התפוצץ טיל איראני, התעורר דיון בקבוצת הפייסבוק, נוכח טענה של תושבת השכונה כי בשני מקלטים, בשני בניינים שונים, סירבו להכניס אותה למקלט בגלל שהיה איתה כלב. "חצי קילומטר משם התפוצץ טיל", ציינה. "אני עדיין בשוק. אני יותר בשוק מהתנהגות האנשים מאשר מהטיל מאיראן", כתבה.