בבית העלמין תל רגב מובא היום (רביעי) למנוחות, איגור פרדקין שזוהה אחרון בין שלושה עובדי חדר הבקרה של בזן שנהרגו שלשום מפגיעת הטיל האיראני בבתי הזיקוק. איגור פרדקין בן ה-50 היה תושב קרית אתא. שני האחרים, אורי לוי בן ה-58 מחיפה ודני (דניאל) אברהם בן ה-59 מקרית מוצקין נקברו אתמול. שני הניצולים באירוע, בעדות ראשונה, סיפרו לוואלה על רגעי התופת ועל החברים שהם כמו בני משפחה ושמסרו את נפשם על רקע השליחות שקשרה אותם יחד וקושרת אותם למקום העבודה החיוני הזה.
השניים הם דור שני לעובדי בתי הזיקוק. ושניהם זוכרים גם את תחילת מלחמת לבנון השנייה, שאז, ב-16 ביולי 2006, פגעה רקטה ישירות בתקרת מוסך הרכבת בחיפה, הרגה שמונה עובדים ופצעה 23.
אחד הניצולים בבתי הזיקוק, רונן אוסקר מחיפה, יליד קרית ים בן 53, נשוי למירב, עובדת משרד הפנים, ואב לשלושה. הוא אחד מהשניים שניצלו השבוע מחדר הבקרה.
"ברור שאני זוכר, אבא של דוד פלדמן, מהרוגי אותה פגיעה במוסך הרכבת, עבד איתנו בבתי הזיקוק", משחזר אוסקר. ההרוג דוד פלדמן עצמו עבד בבזן כמאבטח, לפני שקיבל את הג'וב ברכבת ישראל. "המלחמות והעבודה שלנו כרוכות זו בזו. עובדים גם במלחמות. גם ברכבת, גם בבזן זו שליחות", אומר רונן אוסקר, "יש דברים שהם מעבר להכול. חבר'ה חבר'ה נשארו גם שם וגם כאן".
"בזמן כזה הנטייה הטבעית היא להישאר בבית, לכל אחד יש משפחה וילדים ופה נופלים טילים ובכל זאת הולכים לעבודה", הוא מסביר, "אין פה יותר מדי מחשבה. כשאתה מבצע דברים כאלה אתה חושב כמו שחושב חייל שיוצא למלחמה. הוא לא חושב על עצמו כשהוא הולך לקרב. הוא חושב על המשימה שלו. אנחנו מאוד מעריכים את המקום שאנחנו עובדים בו שזה מפעל חיוני של מדינת ישראל ואנחנו פה בשביל מדינת ישראל. כל אחד תורם את החלק שלו. כמו בצבא. יש לנו הרבה כבוד למקום הזה ולעבודה הזו שהיא חלק מאיתנו, חלק בלתי נפרד. כל מה שיש לנו בחיים זה הכול בזכות המקום הזה".
אוסקר מחדד: "פה זה גם משפחה, וכולם חברים ואם אתה לא תהיה אז זה נופל על מישהו אחר. אם אני אחליט שאני לא בא, אני דופק מישהו אחר בחברים שלי לעבוד שמה. זה בדיוק כמו צבא. זה גם קצת ציונות. בוודאי. זה כמו שחייל נלחם בשטח. התפקיד שלנו זה לספק לכל עם ישראל את מה שהוא צריך והוא צריך שהצבא יוכל לזוז. אם אנחנו לא נהיה שם, איך הצבא שלנו יילחם? אז יש דברים שהם מעבר".
רונן אוסקר: "כשנפל הטיל היה רעש מאוד חזק הכול התפרק עלינו, הכל נדלק, היה עשן מאוד מאוד סמיך. זה עניין של 4-3 שניות. אחרי הפיצוץ סובבתי את הראש וכבר לא ראיתי את החבר'ה. הסתכלתי לצדדים ואני לא רואה כלום. כלום. כלום, כלום. אינסטינקט במוח אומר לך מה לעשות, ואז אתה מחפש את הדלת להתחיל לרוץ לכיוון הדלת. גם את הדלת לא ראיתי. הרצפה הצפה קצת קרסה ולמזלי אני הגעתי לדלת ואז התחלתי לקרוא, לקרוא. פתאום שמע אותי המהנדס, והוא בא לכיוון הקול שלי ואז נתנו אחד לשני יד. אמרתי לו אנחנו חייבים-חייבים-חייבים איזה פנס לחפש את היציאה ומזל שהיה לו את הטלפון ביד והוא האיר ואנחנו ראינו את הדלת ככה ממרחק כמה סנטימטרים".
"היו פרסומים עכשיו באירוע שהיו לא נכונים, שצריך לתקן אותם", ביקש אוסקר להוסיף, "אמרו שאחרי נפילת הטיל כאילו שחדר בקרה יצר קשר והקשר נעלם. לא היה שום קשר, היה טיל שאנחנו רואים אותו במסכים. ותוך שניות הוא פוגע לנו על הראש. הכל התפרק. השתררה דממה. וזה כל הסיפור".
"התחלנו את הערב בכיף, אכלנו יחד ארוחת ערב. והתכוונו להעביר את הלילה בצורה בטוחה כמה שניתן, לשמור על המתקנים. בסביבות 04:30 התקבלה התרעה אז התקבצנו כולנו בחדר הבקרה שהוא מרחב מוגן", שיחזר לוואלה הניצול השני, שגם היה הבכיר במשמרת, המהנדס התורן, בוגר הטכניון ניסים שושנה בן ה-38 מקרית ים.
"ישבנו דרוכים, אבל במטח הראשון סך הכול היה נראה שעברנו בשלום, יש לנו מצלמה שמצלמת את הארובות וממש ראינו את היירוטים. ראינו שאנחנו בסדר, נרגעתי. ואז בא עוד מטח ואחר כך עוד אחד ואז בשלישי שמענו שריקה במצלמה ראינו את הטיל מתקרב לעברנו, ובשלב הזה אנחנו לא יודעים בדיוק איפה יפגע, אבל רואים שהוא מתקרב לכיוון בזן. ופתאום מאפס למאה, מגן עדן לגיהנום, הכל מתמוטט, הכל. הרצפה עולה אל התקרה, התקרה יורדת לרצפה. רעש מטורף".
"זה לקח לי כמה שניות להבין שאני לא מת כי באותם רגעים אני פשוט נחנק. נפלתי על הרצפה. ואז אני צועק 'מי חי? מי חי?' ואז אני שומע רק קול אחד שצורח לי. ואני מגשש לפי הקול כי אני לא יכול לראות כלום. פיניתי דרך בין ההריסות והאש. פתאום אני תופס יד שבדיעבד אני מבין שזה היה רונן אוסקר ואז אני גם קולט שיש לי טלפון ביד השנייה שהשרירים שלה שותקו. הורדתי את החולצה, שמתי אותה על הפנים כדי שאני אוכל לנשום, פילטר בסיסי כזה. הטלפון די הציל אותנו. באמצעות הפנס הצלחנו לראות משהו כמו 20-10 סנטימטר קדימה, לפנות הריסות ולחלץ את עצמנו לכיוון הדלת שהייתה תקועה קצת. אנחנו פרצנו אותה עם הכתף ביחד. מכיוון שלא שמענו את החבר'ה, הנחנו שהם התעלפו. אנחנו היינו חיים אז חשבנו שגם הם חיים. הנחנו שהם התעלפו. רונן ירד למטה ביחד איתי שם עליו מסיכת נשימה ועלה לנסות להציל אותם. אני בדרך עשיתי הכל לסגור את כל הכניסות גז למתקן כדי שלא יתפוצצו. סגרנו את כל הגז. ואז ראינו את רונן יורד הוא אומר שהוא לא מסוגל להיכנס מבחינת החום. תוך כדי, הזעקנו את הכבאים שהגיעו מהר ועלו למעלה להוציא את החבר'ה אבל אז מצאו שאי אפשר להיכנס גם עם החליפות כי החום שמה הגיע למעל 1,000 מעלות".
"אותנו פינו לבית חולים", מספר שושנה. "הייתי פצוע כוויות ברגליים, רסיסים בראש, בעיניים, ברגליים. ואני כל הזמן בטלפון מנסה להבין אם הצליחו לחלץ אותם. ככל שעובר הזמן למרבה הצער אני מבין שכבר אין הרבה סיכוי. לקח 5 שעות לפרוץ אליהם. אני כל הזמן משחזר בראש. עשינו כל מה שאנחנו היינו יכולים לדעתי. הצוות שלנו עשה כל מה שביכולתו לעשות כדי לנסות לחלץ את החבר'ה. הכול".
חשוב גם לשושנה להבהיר: "שמעתי כל מיני דברים לא נכונים. ראיתי בחדשות שהיה כתוב שהגיעו המחלצים והם דיברו איתם. להערכתי הם מתו על המקום. זה שהם כאילו קראו לעזרה ולא הגיעו אליהם זה לא נכון. זה לא היה. אני הייתי שם והם לא דיברו, הם לא ענו מהרגע הראשון. חשוב לציין את זה וחשוב לציין שאנחנו עשינו הכל אבל הכל הכל הכל כדי לחלץ אותם. והכל זה כל מה שאנחנו יכולים בכלים שלנו חוץ מלהרוג את עצמנו. עשינו הכל".
"אנחנו בצוות זה משפחה. היינו בחתונה של הבן של אורי ז"ל לפני שבועיים. במשמרת הזו אני ישבתי כיסא ליד אורי, הוא מצד ימין שלי, אני מצד שמאל. אנחנו כולנו משפחה אחת גדולה של אנשים שתומכים אחד בשני. אנחנו צוחקים ביחד, אנחנו אוכלים ביחד, מתקלחים ביחד. אנחנו באמת אוהבים אחד את השני, זה לא איזה עבודת משרד שאתה בא ואתה לא מכיר ומדבר עם מישהו שאתה עובד איתו בארצות הברית. אנחנו ביחד כל הזמן".
"אנחנו מגיעים לעבודה כשאנחנו יודעים שמכוונים עלינו. אנחנו מבינים שאנחנו מסתכנים. בימים כאלה אנחנו אפילו מגיעים בצוותים מתוגברים. היינו בן אדם אחד יותר ממה שאמור להיות במשמרת כי זו שעת חירום ואנחנו צריכים כמה שיותר אנשים כדי לתפעל את המקום. אנחנו באים כי אנחנו מאמינים שאנחנו צריכים לספק את הדלק למטוסים כי אחרת אי אפשר לתקוף את איראן. אנחנו מאמינים שאם לא נבוא, הטנקים לא ינועו. אנחנו מאמינים בזה, אנחנו יודעים שאם לא נייצר, המדינה לא תוכל להמשיך לפעול, הצבא לא יוכל לפעול. איך המטוסים יטוסו? איך הטנקים יפעלו? יש לכולם כאן תחושת שליחות וזה עלה לנו בחברים הכי טובים. כן. אני עדין לא מעכל את האירוע, אני פשוט משחזר את האירוע כל הזמן. אני עדיין במחשבות אם יכולתי לעשות משהו יותר טוב. נהרגו האנשים שאני אחראי עליהם. אנשים שאני אוהב אותם. אני מדמיין אותם חיים, אני לא מצליח לעכל שהם לא פה".