מדינת ישראל יצאה למערכה צבאית יזומה נגד תוכנית הגרעין ותשתית הטילים של איראן, מתוך תפיסה כי מדובר במהלך חיוני להבטחת קיומנו כאן. המכה הראשונית הייתה הצלחה טקטית מרשימה, אך בעקבותיה מגיע מחיר כבד ומתמשך בנפש וברכוש: עשרות הרוגים, מאות פצועים וכאלף חסרי בית בתוך כמה ימים.
כעת, עלינו להסתכל קדימה, אל היום שאחרי סיום האיום האיראני, ולשאול - איזו מציאות אנחנו רוצים לבנות באזור? הפער בין המצוינות הצבאית שלנו לבין הניהול המדיני חושף אמת קשה: אנחנו נלחמים במלחמה מבלי שיש לנו תמונת סיום ברורה. זה נכון לגבי עזה, וזה נכון עכשיו גם לגבי איראן.
את מלחמות המאה ה-21 לא מנצחים רק באמצעים צבאיים. החוסן הלאומי, השפעת העורף, והלגיטימציה הבינלאומית - כל אלה עומדים למבחן דווקא ב"יום שאחרי". כאן ניצב אתגר - אך גם הזדמנות היסטורית - לעצב מזרח תיכון חדש, שונה מהותית מחזונו של הנשיא המנוח, שמעון פרס.
הסימנים מעודדים: ירדן לקחה חלק פעיל ביירוט טילים, סוריה לא התערבה ואפשרה מרחב פעולה, ומדינות ערב הסוניות רואות באיראן את האויב המרכזי שלהן. לראשונה מאז קום המדינה, יש לנו הזדמנות אמיתית לבנות ברית ביטחון אזורית המבוססת על אינטרסים משותפים ברורים - לא על אשליות שלום דמיוני, אלא על הבנה עמוקה שבמזרח התיכון עדיפה השותפות מול הכוחות הקיצוניים.
כשהאיום האיראני יוסר, או לפחות ינוטרל משמעותית, ייווצר חלון הזדמנויות לשיתופי פעולה אזוריים נרחבים. מדינות המפרץ, שכבר רואות באיראן איום משותף, יחד עם ירדן ואולי אף מדינות נוספות, יכולות להצטרף לברית ביטחון אזורית חזקה שתבטיח יציבות ושגשוג לכולם. ברית זו לא תהיה מכוונת רק נגד איום ספציפי, אלא תשמש כבסיס לשיתוף פעולה כלכלי, טכנולוגי ואף תרבותי.
ההזדמנות להקים ברית כזאת מחייבת חשיבה מדינית אמיצה וגמישה, שלא תהסס לחתור להסדרה גם בזירה הפלסטינית, מתוך הבנה שהשלום המדיני הוא קטליזטור הכרחי לבניית הקואליציה האזורית. פתרון סוגיית עזה והחטופים, לצד גיבוש אופק מדיני רחב, יסיר חסמים משמעותיים ויאפשר למדינות ערב המתונות להעניק גיבוי פומבי וצבאי לישראל.
בניית הברית הזאת דורשת שני צעדים מקבילים ומיידיים: ראשית, עלינו לסיים את המלחמה בעזה בהסכם שיחזיר את החטופים הביתה וימנע מחמאס להתחזק שוב. זו לא נסיגה אלא תנאי הכרחי לגיוס התמיכה הערבית להתמודדות עם איראן. שנית, עלינו להוביל לסיום המלחמה עם איראן בצורה שתשאיר אותה מוחלשת, אם לא מנוטרלת לחלוטין. המלחמה מול איראן חייבת להסתיים בהסכם שיסיר את האיום הגרעיני והטילים ארוכי הטווח.
עלינו לרכז את המאמץ במקום לפזרו בין חזיתות, במיוחד כשאנחנו פועלים לבדנו. אנחנו חייבים לקבל החלטות קשות על סדר העדיפויות, ובעיקר - הממשלה חייבת לקנות את אמון הציבור מחדש. העורף הישראלי מוכן לתת את כל כולו למדינה, במילואים, המיסים ובלקיחת אחריות רחבה. הבקשה שלו הוא שנבחרי הציבור יראו לנו לאן אנו הולכים כחברה ומדינה. כאומה אנו נמצאים באירוע בו הממשלה יכולה להציע חזון שיטמון בחובו אופק מדיני ופירות לחברה הישראלית כולה. הדרך קדימה ברורה: סיום מבוקר של המלחמה בעזה, תיקון הפערים בהתנהלות המדינית, גיוס הציבור לנטל המשותף, ובניית הברית האזורית. זה לא יהיה קל, אבל זו ההזדמנות שלנו.
יש כאן הזדמנות היסטורית לבנות מזרח תיכון חדש, בגרסת 2025 - שונה מהותית מזו שתיאר שמעון פרס בזמנו. בנימין נתניהו עומד כעת בפני ההזדמנות האחרונה שלו להיכנס לספרי ההיסטוריה לא רק כמי שהיה אחראי לאסון ולמחדל הגדול ביותר בתולדות מדינת ישראל; אלא כמי שהוביל את ישראל למזרח תיכון חדש, בטוח ושוקק יותר. כעת הזמן לפעולה נחושה, אחראית ומבוססת חזון מדיני ברור.
על הממשלה לגבש מענה כולל שיגשר על הפערים הקיימים בין היכולת המבצעית לבין החולשה האסטרטגית-מדינית, ולשנות את הרכבה כדי לזכות באמון רחב יותר של הציבור. זהו רגע מכריע.
השלום הישראלי-ערבי אינו מושג ערטילאי. אנו רואים את ניצניו בשטח - בעמידה אזורית משותפת, גם אם חלקית, מול איראן. "מזרח תיכון חדש 2025" חייב להיבנות לא על חלום טכנולוגי או כלכלי בלבד, אלא על הבנה ביטחונית-אסטרטגית אמיצה - ברית הגנה אזורית, תיאום ביטחוני, ושיתוף פעולה גלוי מול אתגרים חוצי גבולות.
הזמן לפעול הוא עכשיו. לא מחר, עכשיו.
הכותב הוא מייסד ומנכ"ל תנועת דרכנו