אחרי הפגיעה בפ"ת: "הדירה נראית כמו שער לגיהנום. רק נס הציל את הוריי"

יומיים לאחר פגיעת הטיל האיראני בבניין מגורים בפתח תקווה, רותי ויוסי אגמון בני ה-71 משחזרים את הדקות הדרמטיות שבהן כמעט איבדו את חייהם.

"אני פגועה בצד שמאל, מהרגל ועד למעלה. אני במצב לא כל כך טוב", מספרת רותי לוואלה. "היינו בקומה השלישית. שמעתי אזעקה ויירוטים, אבל לא הספקנו להיכנס לממ"ד. פתאום - שישה פיצוצים, אחד אחרי השני. נפלתי לרצפה".

בעלה, יוסי, מוסיף: "בהתחלה התלבטנו אם לרדת למקלט. לרדת שלוש קומות ברגל זה לא פשוט בגיל שלנו. בדיוק כשבאנו לצאת נשמע פיצוץ עז, ונפלתי. אמרתי לרותי: 'את בסדר?', היינו מוקפים בזכוכיות. הכול קרס. התריסים, התקרה. אי אפשר היה לזוז".

רותי נזכרת: "לא ידעתי מה לעשות. לא יודעת איך דילגתי מעל הזכוכיות יחפה. ניסיתי להגיע לבעלי ששכב על הרצפה, המום, בחושך. החלון עף ממקומו. הלכתי לסלון, חטפתי בגדים להחלפה, ואמרתי לו: 'בוא אחריי, תתלבש. אנחנו יוצאים מהבית'

"כשבאנו לרדת - היא לא הצליחה לדבר", משחזר יוסי. "היא ענתה לי בקושי: 'אני פה, שוכבת'. שאלתי אותה בלחץ: 'רותי, מה המצב שלך? תעני לי'. היה חושך מוחלט. לא ראינו כלום. זכוכיות בכל מקום, לא יכולנו ללכת. אבל ירדנו שלוש קומות עם פחד בעיניים".

בהמשך פונו בני הזוג אגמון לטיפול רפואי בבית החולים, כשהם במצב קל. "איראן היא מפלצת", מסכמת רותי. "אבל רק אלוהים עזר לנו. ניצלנו ממוות בטוח".

יוסי מבקש להתריע מפני שינוי מדיניות ההתרעות של פיקוד העורף: "אנחנו אנשים מבוגרים. חצי שעה של התרעה זה סביר. עשר דקות? אין סיכוי שנספיק. עד שאנחנו יורדים שלוש קומות זה לוקח זמן. אנחנו לא יכולים לרוץ. זה עניין של חיים ומוות".

רותי ויוסי מתגוררים בשכונה הפתח תקוואית כבר 40 שנה. "זה הבית שלנו, כל החיים שלנו היו שם - והכול הלך ברגע אחד", אומרת רותי בכאב. "אין לנו לאן לחזור. אני פצועה, וההרס בדירה מוחלט".

לאחר ששוחררה מבית החולים, ניסתה רותי לשוב לדירה בליווי בנה וכוחות ההצלה, כדי לאסוף תרופות וחפצים אישיים, אך גילתה שהכול קבור תחת ההריסות. "מצאתי רק שקית אחת עם כמה תמונות של הנכדים ושל הבן שלי מהחתונה", היא מספרת.

גיא אגמון, בנם של רותי ויוסי, שליווה את אמו לדירה ההרוסה, לא הצליח להסתיר את ההלם: "נכנסתי עם אמא בליווי כוחות וחשכו עיניי. הדירה נראית כמו שער לגיהנום. אני מודה לאלוהים שההורים שלי בחיים, הם ניצלו בנס. אבל הם חסרי אונים - אין להם בית, והם גרים עכשיו במלון. גם לעזרה מהעירייה יש תוקף, ואני מקווה מאוד שנמצא להם פתרון קבוע בהקדם. ההורים שלי בני 70 פלוס, הם זקוקים למענה רפואי. המלון שאליו פונו רחוק מהבית, ואני מקווה שהעירייה תדאג לפתרון אחר, מהיר וראוי יותר".

למרות הפציעה, ההרס והטלטלה הרגשית, רותי שומרת על אופטימיות: "יש לי ארבעה נכדים. כרגע הם לא יכולים לבוא לבקר אותי כי המצב הביטחוני קשה. הכי חשוב זה שיש לנו מדינה חזקה וצבא חזק".