כולם רוצים להיות נשואים, זה הטבע, אבל לא צמודים עשרים וארבע שבע.
נישואים וזוגיות מחוללים אושר. הם נעימים, נוחים, משרים תחושת יציבות, רוגע ושגרה. אבל גם שִגרע. לכן כל זוגיות זקוקה להתרעננות. וכשהיחסים נובלים, כל צד קובל שלמשנהו מגיע פרס נובל. על חילופי האשמות אלה ניתן לכתוב נובלה.
"טובים השניים מן האחד", פסק שלמה המלך בחוכמתו בספר קהלת. אבל הוא לא המליץ שעל השניים להיות צמודים כל הזמן. כדי לבטל ולפחות לדחות את מועד התפוגה של הזוגיות, פסיכולוגים מדברים בשבח הנפרדות בתוך התא הזוגי: אמצעי הכרחי לתחזוק המוסד אשר יישאר תמיד נצחי שאי אפשר בלעדיו אך לעיתים קשה איתו.
"הוא לא נותן לי מספיק ספייס" - משפט שאני שומע תכופות במשרדי. "היא לא מכבדת את הטריטוריה שלי" - משפט התגובה הבלתי נמנע. איך מיישבים את סַתֶרת הזוגיות? שורתו של יהודה עמיחי, "שנינו ביחד וכול אחד לחוד", כה נכונה אך דומני כי הגיעה השעה לדייקה ברוח התקופה: שנינו ביחד - כי כל אחד מאיתנו גם לחוד.
כשאישה ואיש מתאחדים בברית הנישואים, הרבה ניגודים מתגודדים ביניהם, ובתוך הסער הזה עליהם לפלס את דרכם עשרות שנים. זוגיות דומה בעיניי למצוות ליל הסדר: לכרוך את המצה עם המרור. במנהג הזה כרוך הכול - הדבש והעוקץ, המר והמתוק, הביחד והלחוד. משימה לא קלה לחתן ולכלה.
הרצף המתמשך של שירות המילואים במלחמת חרבות ברזל גורם להתמודדות יומיומית של זוגות רבים: פרידה ארוכה, נטל מוגבר על האישה לטיפול בילדים ובבית, פגיעה כלכלית. מציאות שוחקת ומתסכלת. אבל כדאי להרים כוסית למחצית הכוס המלאה: עבור זוגות רבים, מדובר גם במינוף לכישוף - חידוש הריגוש.
בני זוג אחדים שהתייעצו איתי לפני המלחמה ובתחילתה על קשיים ביחסיהם, סיפרו לי שהניתוק בשל המילואים הארוכים גרם להם לרגש הכול כך טבעי: געגוע לבן הזוג ודאגה לשלומו. החסר מילא את ליבם. מול "אין לי חמצן כשהוא כל הזמן איתי", פולש הדימוי המתבקש: "המצברים הרגשיים שלי מתמלאים בגלל שהוא לא איתי".
הריחוק הפיזי מאתחל את הזיכרון: למה בחרנו זה את זו, כמה עונג שבענו שנים רבות עד שהמחוגים המפוגגים החלו לכרסם. וכשזוגות מדברים על הצורך ב"מרחב אישי", זכרוני המאותחל מהבהב את שוועתו של נעים זמירות ישראל בתהילים: "מן המצר קראתי יה - ענני במרחב יה".
"זוגיות סימביוטית" - צַוותאוּת - שבה כל אחד נבלע בתוך השני היא משאת נפש לרבים. היא רומנטית לעילא אך היא מאיצה שחיקה. לעומתה, פרידה ארוכה - מרחיקה את השחיקה. היא מונעת חיכוך, מעודדת התפתחות אישית ומחדשת את החיבור הרגשי לבן הזוג שמבוסס לא על תלות אלא על בחירה.
ועכשיו לצד האפל של הירח: פירוד בשל מילואים ארוכים, או מטעם אחר, גורם גם - ולא לעיתים רחוקות - לגיבוש החלטה: טוב לי יותר לבד. הסוללות שמטעינים המילואים, סוללות החלטה להתגרש. והדברים נכונים לשני המינים. לעיתים זה לטובה. תכופות זה לרעה. והעצה הנבונה? לבחון היטב אם החיים הלבדיים במילואים מצדיקים החלטה משנת חיים והאם ההחלטה מבוססת או היא אך פרי תחושת ריחוף בשל הריחוק.
כך או כך, המרחב הנפרד בשל שירות המילואים הוא לעיתים מתנה לנישואים. "תנו מרחב לחברות המשותפת ואפשרו לרוחות השמיים לרקוד ביניכם", כתב ג'ובראן חליל ג'ובראן. "אהבו זה את זו אך אל תכבלו את האהבה... עמדו יחדיו אך לא צמודים. גם עמודי ההיכל ניצבים נפרדים, והאלון והברוש אינם צומחים זה בצילו של זה".
הכותב הוא מומחה לדיני משפחה וירושה