המשטר האיראני מתמודד עכשיו עם שתי התקפות משני כיוונים שונים: מתקפת חיסולים והפצצות של ישראל מצד אחד, מתקפת ציוצים ואזהרות מצידו של דונלד טראמפ מצד שני. המתקפה הישראלית קטלנית ובעיקר כואבת. המתקפה האמריקנית בעיקר מפחידה.
לטראמפ יש רקורד מוכח של איומים ריקים וצלצולים שאינם מתגשמים, אבל זה לא אומר שצריך להתעלם ממנו. הסימנים לכך שטראמפ ידלג על עגלת הניצחון הישראלית כדי להנחית על האיראנים את מכת החסד הולכים ומתרבים. צריך לקוות שזה אכן יקרה. אולי אפילו בקרוב מאוד. עוד לפני שהצטרף, טראמפ כבר לוקח קרדיט מלא על מה שישראל עשתה עד כה. מבחינתו זה הוא. לא אנחנו. זה הזמן להיות נדיבים: קח את כל הקרדיטים, דונלד, העיקר שתצטרף בסוף.
נכון לרגע זה, מה שצה"ל והמוסד משיגים בימים האחרונים במלחמה נגד איראן הוא פשוט בלתי נתפס. במשך שנות דור למדנו מראשי מערכת הביטחון וגם ממקבלי ההחלטות בממשלה שאיראן זה "משהו אחר לגמרי". מעצמה. אימפריה. הם הרי לא מדינה ערבית. זה לא הערב-רב הפלסטיני או המצרי. זו מדינה עם יכולות. עם תשתית מדעית, טכנולוגית ואקדמית שאפילו אנחנו צריכים לקנא בה. שטח עצום. אוכלוסיה שמתקרבת ל־100 מיליון. משאבי טבע אינסופיים. צבא ענק. אסור להסתבך איתה באופן ישיר, אמרו לנו. צריך להסתובב על קצות האצבעות לידה. צריך לתת לעולם להתעסק איתה. לא להעיר את המפלצת. לא לעורר את חמתה. לעבוד עם פינצטה, מתחת לרדאר, בלי חתימה, בחשאי. עדיף ככה.
מה שמדהים זה שכל האזהרות הללו היו נכונות. לא הייתה כאן הגזמה. גם האזהרות מכוחו של חיזבאללה היו אמיתיות. וגם שם זה קרס מול היצירתיות והעוצמה הישראלית. אבל עם כל הכבוד לחיזבאללה, אני בטוח שגם בחלומותיהם הרטובים ביותר, אייל זמיר, תומר בר ודדי ברנע לא תיארו לעצמם משחק חד־צדדי כזה מול איראן.
זה נראה כמו משחק מכור. איראן פשוט מתפרקת מול העוצמה הישראלית כמגדל קלפים. היא מושפלת פעם בשעה. היא חשופה לגמרי, חסרת אונים. אין לה תשובות, אין לה יכולות - וזה פשוט לא כוחות. חיל האוויר טס לאיראן כמו במפגן יום העצמאות. לרגע אפשר להאמין שאיראן היא כרגע מקום בטוח יותר לסוכני המוסד מאשר מטה המוסד אי־שם, כי את מטה המוסד הם מנסים להפציץ.
צה"ל סוגר מעגלי סיכולים בלב טהרן, משל מדובר בטול כרם. המודיעין צולח שיאים חדשים שטרם נודעו. כל מה שיש לאיראן כרגע זה טילים בליסטיים, וגם את היכולת הזו מכרסם צה"ל בשיטתיות. הם תכננו לשגר 500 טילים במטח הראשון והצליחו 50. למחרת זה ירד ל־20־30 טילים במטח, עכשיו זה שניים־שלושה. חיל האוויר הניס את משגרי הטילים האיראניים ממערב איראן, הקרובה יחסית לישראל, למחוז איספהן. עכשיו צדים אותם גם שם. גם כשאני כותב את המילים הללו אני מתקשה להאמין להן. האיראנים ניצודים במדינתם שלהם. ובורחים.
אזהרת זחיחות: כל מה שקראתם עד עכשיו נכון, אבל מוקדם לחגוג. המשחק עוד מתנהל. פגיעתה של איראן יכולה, עדיין, להיות רעה. הם פגעו בלא מעט מטרות אסטרטגיות אצלנו. הטילים שלהם מדויקים. הנזק שנגרם אינו מבוטל, אם כי לא משבית (בינתיים) את הפעילות שלנו. ולכן אסור לזלזל, אסור להירדם, אסור להתנשא. זה קרה לנו מול חמאס, והסוף ידוע. צריך להיות ממוקדים במטרה, עיניים על הכדור (הגרעיני), לא למצמץ, וללכת עד הסוף. זה לא צריך להיות עניין של חודשיים וגם לא של שבועיים. בעוצמה הנוכחית, זה צריך להיגמר קודם. נדמה לי שלא צריך לדחוק בנתניהו בעניין הזה. הוא שם. בטח שלא בצה"ל, בחיל האוויר ובשאר הזרועות שלנו. היחידה שצריך לדחוק בה היא ארצות הברית. היא יכולה להנחית על איראן את מכת החסד. היא צריכה לעשות את זה.
ראש הממשלה נתניהו מקבל מאז בוקר יום שישי קרדיט מלא על האירוע ההיסטורי הזה. בצדק. הוא קיבל את ההחלטה, וקבלת ההחלטה הזו אינה דבר של מה בכך. לאחר 30 שנות הססנות, "הכלה", בריחה מעימות והתמקדות בדיבורים במקום במעשים, נתניהו עשה את זה. ברור שאלמלא 7 באוקטובר זה לא היה קורה, אבל נשאיר את זה להיסטוריונים. הבעיה עם נתניהו היא שהוא לוקח את הקרדיטים על הצלחותיו ומפיל על אחרים את האחריות על מחדליו ואסונותיו. מילא. את החשבון אפשר יהיה לעשות אחר כך. בינתיים העובדה היא שנתניהו חתום על המהלך הזה, מהצד של "מקבלי ההחלטות".
אבל יש עוד צד. חשוב אפילו יותר מהצד של נתניהו. הצד של המבצעים. ההוגים. המתכננים. המתאמנים. היוצרים. האמיצים. הנחושים. המפקדים. הלוחמים. הטסים (וגם טסות!) ומכינים את המטוסים ומחמשים אותם, הסוכנים והסוכנות, המדענים, המומחים, נשות ואנשי המודיעין, המאזינים, הסייבריסטים, מפצחות הצפנים, ממציאי ההמצאות המופלאות, אמצעי הלחימה המכושפים, אלה שפורצים כל מסגרת, שטוחנים כל תקרת זכוכית, שלועגים לכל המגבלות, וחורצים לשון מול כל הלשונות הרעות.
הניצחון המטורף הזה על איראן, על חיזבאללה ועל חמאס שייך להם. כפי שהם מיוצגים כאן על ידי הרמטכ"ל רב־אלוף אייל זמיר, קודמו, רב־אלוף הרצי הלוי, שהניח את היסודות לכל מה שאנחנו רואים כאן, תכנן את התוכנית וגם שכנע את מקבלי ההחלטות שזה אפשרי, ראש המוסד דדי ברנע, מפקד חיל האוויר תומר בר, ראש אמ"ן שלומי בינדר וקודמו, שחתום על אסון 7 באוקטובר אבל גם על היכולות המופלאות שנסללו באיראן ובחיזבאללה, ועל עוד מאות מפקדים, אלפי קצינים ועשרות אלפי לוחמים, מדענים, וסתם אנשים מוכשרים מאוד שהפכו את ישראל למה שהיא.
ולכן, הנוסחה פשוטה והוויכוח מיותר: נתניהו והקבינט זכאים לקרדיט על ההחלטה הקשה וניהול האירוע - מרגע שנפלה ועד הביצוע. מערכת הביטחון הישראלית המדהימה חתומה על היכולות, על התוכניות ועל הביצוע. ויש עוד תובנה: את ההחלטה הזו יכולה הייתה לקבל כל ממשלה. את הביצוע לא הייתה יכולה לבצע כל מערכת ביטחון. כי הנכס האמיתי שלנו הוא הנכס האנושי הזה שתואר כאן. המיוחד כל כך. האיכותי כל כך.
צריך לזכור, אסור לשכוח, מה עשו נתניהו, שריו וחסידיו למערכת הביטחון עד יום שישי בבוקר. מסעות השיימינג המטורפים נגד הרמטכ"לים (גם באייל זמיר הם התחילו להתעמר), נגד המודיעין, נגד הקצינים, נגד ה"דיפ סטייט" ובעיקר נגד הטייסים. הם הפכו לשקי חבטות, לבוגדים בפוטנציה או במציאות, לאחראים לאסון, לחדלי אישים, למי שהתמקדו באקלים או בלהט"ב או בזכויות נשים במקום להילחם.
הם הפכו לכל זה כי חלק גדול מהם העז לצאת ולמחות נגד הניסיון להרוס ולקעקע את הדמוקרטיה הישראלית, וכי היה צריך למצוא שעיר לעזאזל ואחראי עליון למחדל 7 באוקטובר. ועוד משהו: את הניצחון הזה שאנו חווים עכשיו על אויבינו משיגה ישראל המצוינת. היצירתית. הטכנולוגית. המשכילה. המדעית. המקצוענית. ישראל של חיל האוויר והמוסד והשב"כ (כן, השב"כ, ארגון מצטיין שנכשל ב־7 באוקטובר) והמודיעין ו־8200 ולוחמי הסייבר ולוחמי המ"מ ומדעני רפא"ל והתעשייה האווירית וחתני הפרס לביטחון ישראל והמדענים והמוחות הפוריים.
ישראל הזו נמצאת תחת מתקפה של נתניהו וממשלתו כבר מעל שנתיים. הבוז לאליטות, ל"צפונבונים", ל"תל אביבים", לכל הפטריוטים הישראלים שהפכו אותנו למגדלור שאנחנו. התקציבים שמוסטים לחרדים ולכל מיני מפעלי מורשת וקשקשת במקום לאקדמיה. הכניעה לחרדים. הוויתור על לימודי ליבה. כל אלה הם סיכון קיומי לעתידנו. זה מוכח בעצם הימים האלה. כי היתרון היחסי העצום הזה שלנו על סביבתנו נמצא בסכנה. עוד קדנציה או שתיים של קואליציה משיחית חשוכה כזו שמושלת בנו תהפוך אותנו למודל היהודי של איראן. אסור יהיה להפגין, לא רצוי יהיה ללמוד, כולם יסגדו לשלטון המרכזי והמדינה תירקב מבפנים.
התהליך הזה כבר התחיל. חייבים לעצור אותו. אבל קודם להשלים את הניצחון על איראן. זה כבר בהישג יד. אסור לוותר על זה. איראן עוד יכולה לגרום כאן נזק. יש לה עוד מספר לא מבוטל של טילים, גם כבדים יותר מאלה שנחתו כאן עד עכשיו. הם עם הגב לקיר. צריך פשוט להפיל אותו עליהם, כאן ועכשיו. לא תהיה הזדמנות נוספת.