"חלקנו השאיר מכתבים - למקרה ומשהו יקרה": ריאיון אחרי התקיפה באיראן

"ציפיתי להתנגדות יותר רציפה או יותר אפקטיבית": רס"ן נ' בן 31, נשוי לאב לילדה טייס קרב מטייסת "אבירי הזנב הכפול", מספר בריאיון בלעדי לוואלה על התקיפה חסרת התקדים - רחוק יותר משכל טייס ישראלי יכל היה לדמיין.

איך זה לטוס לטווח של 1500 ק"מ למרחב האווירי האיראני, לתקוף בחופש פעולה בעליונות אווירית על האויב האיראני?

"בשני מישורים. במישור האישי זו התגשמות חלומו של כל טייס, וגם שלי מן הסתם. זו הגיחה שחלמנו עליה, שחלמתי עליה מאז שהתגייסתי ושהתכוננו אליה כל כך הרבה, אז זה מרגש ברמה האישית. התחושה השנייה שאני חווה כשאנחנו טסים מעל טהרן בעליונות אווירית באופן חוזר ונשנה כמה פעמים ביום זו עוצמה לא רגילה של איך כל המערכת הזאת, או כל זרועות צהל, וגם זרועות אחרות במדינה, הביאו אותנו לנקודה הזאת. תחושת שליחות אדירה שאנחנו מגיעים מול האויב הכי גדול שלנו, שאחראי לרוב הצרות שלנו, והכריז שהוא מנסה להשמיד אותנו, ונותנים לו על הראש, ומנצחים".

דמיינת אפשרות של סגירת מעגל בזמן אמת עם כטמ"ם מעל איראן?

"האמת? לא. אנחנו היינו עסוקים, מה שנקרא, במשימה שלנו בקצה וכל מה שדמיינתי את עצמי מנטלית להגיע לגיחה הכי מורכבת והכי מסוכנת, שכנראה אני אצא אליה, ובפועל? זה ניגן כמו מקהלה מטורפת. בסגירות מעגל, שיתוף פעולה בין מערכים, סנכרון בין הפן המודיעיני, הטכני, המבצעי, עם המתדלקים, עם הכט"מים, עם כל שאר הפלטפורמות שיש לחיל האוויר שלא נפרט. מטורף".

את מה אתה תקפת באיראן?

"טסתי מספר פעמים. תקפנו סוללות תק"ק כדי להשיג עליונות אווירית. גם אנשים שנמצאים שם וכבר לא נמצאים שם".

בעבר תקפת רקטות וטילים מעזה, לבנון, סוריה, תימן והגנת על העורף. הפעם תקפת טילים באיראן עם ראש נפץ קרבי של חצי טון. אם פספסת הם משגרים על העורף הישראלי. על הבית. איך זה מרגיש?

"אתה לא מבין כמה שאתה צודק. אנחנו עושים מלחמה מול האויב הכי גדול שלנו, שאיים להשמיד אותנו, ואתה יודע שאתה נלחם על הבית ועל זכות הקיום שלנו פה, כן? זה לא צחוק. ועכשיו, ברמה הקצת יותר פרקטית, זה אשכרה הכול. אם אני מצליח במשימה שלי ומביא את הפצצה למקום, אני יודע שזה מינוס טיל או עשרה טילים שנופלים על המשפחה שלי, על החברים שלי ועל שאר האזרחים שאני מגן עליהם. זו תחושה אדירה. כאילו, זה בעיקר גיחות מאוד משמעותיות".

איך נראית הטיסה אחרי כמה גיחות לאיראן ?

"אני חושב שהאתגר המנטלי הזה מורכב משתי תחושות. האחד, זה שצריך להיזהר לא להיקלע לשאננות ויהירות מההצלחות בגיחות הקודמות. הדבר השני זה שאתה יוצא לגיחות מסוכנות, הולך, חוזר בשלום, ואז צריך לקחת את הסיכון הזה שוב פעם. זה מורכב. אנחנו משתדלים לשמור על צניעות, כי בסוף הצד השני הוא חכם והוא מגיב, וזה שעד עכשיו הצלחנו זה לא אומר שגם בהמשך נצליח. אז אנחנו מגיעים לכל גיחה, דרוכים, מתרגלים את המקרים ותגובות, לומדים איזה איומים אנחנו יכולים לפגוש, והאמת, גם סומכים על כל התהליך שקורה ברקע כדי שנקבל את המידע שנצטרך לקבל ושיפתחו לנו את הדרך כדי להגיע לשם".

חווית איומים בדרך להשגת העליונות?

"אגיד לך באופן גלוי, ציפיתי להתנגדות יותר רציפה או יותר אפקטיבית".

אז אנחנו שוב סובלים מהאדרת יתר של האויבים שלנו?

"לא, אני חושב שזו לא היתה הגזמה. אני חושב שזה אויב חזק וחכם, אבל פשוט עשינו עבודה טובה יותר, ואנחנו מנצחים אותו. אני חושב שמטס הפתיחה של המבצע על כלל האלמנטים שלו, כן, ממוסד אמ"ן, סייבר, חיל אוויר. אני חושב שזה מבצע שיילמד בספרי ההיסטוריה.

"באמת, זה אירוע קיצוני, בסדרי גודל מעצמתיים, והוא מייצר תחושת כבוד, וגאווה מאוד גדולה למדינת ישראל. זה אירוע פסיכולוגי, כן, הכישלונות מעיבים על ההצלחות. כשאתה חוטף, פגיעות, כמו שאנחנו חוטפים עכשיו מהטק"ק, זה כואב לנו בצורה בלתי רגילה, וזה תופס יותר נפח בתחושות שלנו אל מול ההצלחות שיש בצד השני".

למה ההישג הוא בקנה מידה היסטורי?

"ברמה הרעיונית? זה כמו דוד וגוליית לפי גודל המדינה האיראנית והיקף האזרחים. אם נשווה את זה לסיפור המקראי יש פה מדינה שאומרת, אני הולכת להשמיד אותך, ואתה מצליח להפתיע אותה ולפגוע בה ברמה באמת בלתי רגילה, בסנכרון מטורף, קרקעיות, אוויריות, רשתיות, לא דמיינתי שמשהו כזה יצליח לקרות".

איך התחושה לא להגיד לבת הזוג שאתה יוצא לקרב?

"אני לא יכול להגיד שום דבר, לא למשפחה, לא לחברים לאף אחד. אני בחרתי בזה, של לצאת ולהיות החוצץ בין האויב שלנו לבין האזרחים שלנו. אבל המשפחה פה, אני יודע שהבסיס הוא נקודת ציון שהם רוצים לפגוע בה, ואי-אפשר להגיד שום דבר. אישתי מבינה מהתקשורת איפה הייתי ומה עשיתי".

איך נערכים למצב כזה?

"כשנערכתי לזה שיש סיכוי שאני או אחד החברים שלי לא נחזור, כן. חלקנו השאיר מכתבים למקרה ומשהו יקרה. בסוף, בעזרת עבודה קשה של הרבה אנשים והצלחה, זה המצב שאנחנו עומדים בו, טפו-טפו, שיישאר ככה".

על צוותי הקרקע?

"הגעתי לאגף הטכני, ואתה רואה שהם מסתכלים עליך בעיניים והם סומכים עליך ואני עליהם. אני רואה את הקצת פחד בעיניים של בואנה, אולי הם לא חוזרים, ובלי להגיד שום דבר, כשאנחנו מבינים את הסיטואציה, נותנים חיבוק, אומרים בהצלחה. ואני סומך עליהם שהפצצה תהיה שמישה, תפגע במקום, שהמטוס לא יאכזב אותי. ספציפית, המטוס שלנו זה המטוס הכי טוב בעולם, ויש לו נשמה, והוא תמיד עושה מה שאומרים לו, ויש תחושת שותפות מטורפת לא רק למשימה בגדול, כן, ברמה האישית".

איזה דור של טייסים אתם שראו הכול בסוריה, תימן, לבנון ורצועת עזה?

"דמיינו וחלמנו ואמרנו, איך לא נולדתי 20 שנה קודם, איך לא נולדתי בחיל אוויר של פעם, כשהיו מלחמות אמיתיות והיו קרבות אוויר והכול, ובפועל קיבלנו פה מלחמה היסטורית שדורשת נחישות, כמו כל מלחמה אחרת, נחישות גבוהה ואומץ. ואני אומר לך, ברמה היומיומית אנחנו חווים תחושת סיפוק מאוד גבוהה מזה שאנחנו נלחמים עם כל האויבים שלנו, שבע חזיתות. ותראה, יש פה חבר'ה בטייסת צעירים, אתמול טסו פה שני סגנים שסיימו קורס טייס לפני שנתיים ותקפו בטהרן. מדהים. ואני חושב שצריך לזכור איפה הכול התחיל, ושהמלחמה הזאת לא תסתיים ולא תהיה שלמה ואנחנו כעם לא נחזור להיות שלמים עד שכל החטופים יחזרו".