אחד האתגרים הגדולים ביותר עבור צה"ל בכל הנוגע לטיפול בפרויקט הגרעין האיראני הוא ההתמודדות עם המתקנים הגרעיניים שחפורים עמוק מאוד מתחת לפני הקרקע, מוסתרים תחת הרים ומוגנים בבטון מזוין. שכבות ההגנה הללו מקשות מאוד על נשק קונבנציונלי לפגוע באתרים בצורה יעילה. לכן, מומחים בישראל מעריכים כי ללא שילוב של כוח משימה אמריקאי בתקיפה של מתקני הגרעין, יהיה קשה מאוד להשמיד את האתר ב"פורדו".
כאמור, האתגר המרכזי הוא אתר פורדו, הסמוך לעיר קום, שחפור בתוך הר בעומק של כ־90 מטרים (לפי פרסומים זרים) וכולל שכבות של סלע. לפי הערכות, המתקן חסין לפצצות מסוג GBU-28 שנמצאות בידי חיל האוויר הישראלי. לפיכך, לטענת מומחים בישראל, נדרשת פצצה אמריקאית מסוג GBU-57A/B MOP, שמשקלה 13 טון, אותה ניתן להטיל רק ממפציץ כבד, או לכל הפחות פצצה מסוג GBU-43/B. את שתי הפצצות הללו לא ניתן להטיל ממטוסי חיל האוויר הישראלי.
אחת הפצצות המסוגלות לחדור אל עומק הקרקע היא MOAB (Mother of All Bombs), או בשמה המקצועי GBU-43/B. מדובר באחת הפצצות הקונבנציונליות הגדולות בעולם: משקלה כ־10 טון, אורכה כ־9 מטרים, וראש הנפץ שלה שוקל כ־9 טון. את הפצצה מטיל מטוס תובלה מסוג C-130, ומכוון מיוחד מייצב אותה לפני שלב הגלישה. מעבר להרס העצום וכושר החדירה התת-קרקעי שלה, לפצצה יש אפקט פסיכולוגי דרמטי, המזכיר פצצת גרעין בהשפעתו (אם כי מוקטן). לאחר ההטלה, היא מנווטת בדיוק אל יעדה באמצעות מערכת GPS וסנפירים בתחתיתה.
ישנה טענה כי אפקט הפצצה מסוגל להפוך רובע שלם בעיר עם צפיפות בנייה גבוהה לאבק. לפי פרסומים זרים, השימוש המבצעי הראשון בפצצה התרחש באפגניסטן בשנת 2017, נגד מתחם תת-קרקעי של דאעש. בתקיפה זו נהרגו עשרות פעילים.
גורמים מדיניים וביטחוניים בישראל העבירו בקשות לארצות הברית לרכישת הפצצה כבר בשנת 2000 ושוב ב־2020, אך נדחו בשל שיקולים מדיניים. עד כה, לא ידוע על אישור רשמי למכירת הפצצה לידי צה"ל. בידי צה"ל קיימות פצצות חודרות מסוג GBU-28, שמשקלן 2.3 טון, אורכן כ־8 מטרים, והן מכונות "מפצחות בונקרים". עם זאת, הן אינן משתוות בעוצמתן ל־MOAB, ולכן צפויה המשימה להיות מורכבת ביותר.
נוכח כל זאת, בישראל תולים תקוות בנשיא ארה"ב, דונלד טראמפ, שייתן אור ירוק להשתתפות אמריקאית בתקיפה, שתסיים את המבצע בפגיעה קשה במתקן פורדו.