ואז כל החלונות בבית התנפצו: כך כמעט נשארתי מחוץ לממ"ד

ארבע לפנות בוקר לא נרדמים, כי גם ביחד קשה לפעמים לישון. מהטלפון עלה צליל התראה - וכמו תמיד, עת מתקבל האות מפיקוד העורף שמקדים בעשר דקות את האזעקה, עשיתי (סלחו לי, כן?) סיבוב קצר של פיפי ולגימת מים.

הכלבה פסעה אף היא אל כלי המים שלה ואחר התפרקדה בסלון, אבל אני התעקשתי שתחזור לממ"ד - עניין שנראה כמעט חסר חשיבות, אבל התברר כקריטי.

ואז הגיעה האזעקה ובעקבותיה ה"בומים" שלמדנו כבר לאמוד את המרחק שלהם מאתנו על פי הרעש. ואז היה עוד אחד - הפעם שונה לגמרי.

משהו נפל בממ"ד ובגלל שהסרתי את משקפיי לרגע, לקח לי זמן להבין שמדובר בפתח של המזגן. רעש מוזר יותר נשמע מבחוץ, אבל לא העזנו לפתוח כדי לבדוק אלא רק אחרי שפקע"ר הודיע שאפשר לצאת מהמרחבים המוגנים.

לפי העובדה שהחשמל לא פסק, הסקתי שזו לא פגיעה ישירה, אבל הזעזוע הורגש היטב - והתברר שהייתה לכך סיבה לא רעה - הטיל פגע אמנם בקו אווירי של כ-200 מטרים מאתנו, אולי אפילו 300, אבל ההדף עשה שמות ברחובות הסמוכים, כולל בזה שלנו.

כלומר - זה עדיין נראה כמו הבית שלנו, אבל משהו היה שונה בכל זאת ועלי להודות שאולי מחמת השעה המוקדמת או המעבר המהיר מרביצה על המזרן שבממ"ד לעמידה זקופה, לקח לי זמן לשים אליו לב: החלונות היו מנופצים. תחילה הבחנתי בזכוכיות שנותרו בתוך המסגרת שהייתה פעם חלון. אחר כך בנזק ההיקפי.

הוא לא היה רב, אבל מורגש - פיסות זכוכית כיסו את הרצפה, את הספה, את שולחן הקפה ואת השידה. אני לא יודע מי מכם מכיר את ההרגשה, אבל זה היה קצת כמו לחזור לבית שלך אחרי שביקרו בו פורצים: ברגע הראשון אתה מבין רק שמשבו מוזר, רק אחר כך מגיע האחד ועוד אחד (ועוד אחד).

המזרן של הכלבה, כמו שאפשר לראות בתמונה, שנמצא מתחת לחלון שהפך לנשורת, לא הותיר מקום לספק שאלוהי הכלבים היה עמה כאשר החליטה להיענות להפצרותיי להיכנס אתנו לממ"ד - בינינו, אם הייתה משתהה עוד קצת בסלון, ספק רב אם הייתי מתעקש איתה (כל מי שגידל פעם כנעני-מעורב יודע שמדובר בגזע כלבים שקשה מאוד להניא אותו מלעשות משהו בניגוד לדעתו).

אחר כך האינסטינקט - להודיע לילדים (הגדולים) שהכל בסדר, כי תכף יתחילו לרוץ שמועות שהייתה פגיעה ברחוב, ואולי גם מרוב כוחות ביטחון, ניצולים, מפונים וסתם סקרנים, תקרוס הרשת הסלולרית - והם ישתגעו מרוב דאגה. השלב הבא היה ליידע את המעגל השני. השלישי היה, רק כדי להשתחרר קצת, להעלות לרשת תמונה של מה שנותר מהחלונות עם הכיתוב: "ווינדואז 2025". כן, אני כבר לא צעיר. בגילי מותר לספר בדיחות אבא.

היא, שמתורגלת ממני בפגיעה שכזאת, הנחתה אותי לצלם קודם כל את הנזק, עבור מס רכוש, בטרם אתחיל לגרוף את כל "ליל הבדולח" הזה מהרצפה. צודקת. אז צילמתי - והעברנו לבעלת הדירה ואחרי שפתחתי מעבר בטוח לדלת, כאילו אני חיל האוויר בטהרן, חשבתי שהדרך הכי טובה להתמודד עם מה שנראה כמו כלבה משותקת מפחד, יהיה להוציא אותה לסיבוב בחוץ.

בקושי יצאנו מהשביל ומיד הבנתי שזה עומד להיות מסע בין זכוכיות: לפי המראה של חלק מהבתים בסביבה, אנחנו עוד יצאנו בזול. אין כמעט חזית שלא מוטלות בה זכוכיות ושברי תריסים.

50 מטר מהבית נתקלתי בחסימה הראשונה, עברתי אותה (היא נועדה למנוע רק מעבר של כלי רכב) וקצת הצטערתי: המוני אנשים יושבים ברחוב ליד תיקים ו"טרולים" שהספיקו לפנות בטרם פונו בעצמם, עם מבט אבוד בעיניים. חלק נרגשים, חלק בוכים, חלק צוחקים - מהקלה או מהיסטריה? אני מעדיף כמובן את האפשרות הראשונה.

ברחוב שוטפים המים - כנראה התפוצץ גם צינור. בפינה הבאה אני כבר עוצר - לא בא לי לראות את בית הקפה המלא תמיד בהיפסטרים כשהוא עומד בחורבנו. את המסעדה של ו' ו-י' הרוסה עד לייסוד. גם הדרך מטה, לכיוון החוף עמוסה בזכוכיות - מרחק של מאות מטרים ממקום הפגיעה!

זה לא סיפור דרמטי במיוחד, אני יודע - בטח שלא סיפור גבורה מאלה ששמענו יותר מדי ב-20 החודשים האחרונים. זה בסך הכל סיפור על בן אדם, במקרה הזה אני, שלעג לסכנה עד שזו התדפקה על דלת ביתו (או על חלונות ביתו...).

כי לדירה הזאת עם הממ"ד עברנו רק לפני שישה שבועות - ועד אז נהגתי לצאת לחדר המדרגות בעיקר כשהוכרחתי לשמש דוגמה אישית לבת החיילת - אם בדיוק באה לחופשה. בשאר הזמן נשארתי בסלון, מעדיף לחלוק רגע גדול יותר של חרדה עם עצמי מאשר סיכון מופחת עם שכנים בפיג'מות.

למעשה אלמלא היא, שביתה הקודם נפגע כבר ב-7 באוקטובר והותיר (בין היתר) צלקות בנפשה, אפשר שהייתי נוהג כך גם הפעם. מה היה קורה לי אז? הייתי מת? לא בטוח, אבל לבטח הייתי עכשיו באיכילוב, כשהצוות פולה מגופי מאות חתיכות של זכוכית. מה היה קורה לכלבה, נפש טהורה שכמותה, אני יכול רק לדמיין - בעצם עדיף שלא.

אז כן, הפואנטה של הסיפור הזה, אם נשארתם אתי עד כאן תהיה כאילו הוכתבה על ידי צביקי טסלר (תא"ל במיל', דובר פיקוד העורף, שהפך - הרבה יותר מדובר צהל - ל"נחמן שי" של המלחמה הזאת):
אני המאצ'ו, קרוב למטר ותשעים לגובה ועל הרוחב עדיף שלא לדבר (תחלקו בערך 130 קילו), שהייתי בקרבי עוד בתקופה שבה רוב (אם לא כל) חברי המטכ"ל היו בתיכון, ש... (כאן אאלץ לבקש את סליחתכם בפעם השנייה) שם ז*ן על חמאס, חיזבאללה ואיראן גם יחד, שנהגתי עד לא מזמן להישאר בתחתונים על הספה מול הכדורגל בטלוויזיה. ובכן, אני הייתי מטומטם גמור.

לכן היום אני ממליץ לכם בחום, סליחה - משביע אתכם על ערימה של ספרי קודש, להיכנס לממ"ד, לעוף למקלט או בהיעדר שני אלה לצאת לפחות לחדר המדרגות. גם אם אתם מתבאסים להעיר (בפעם השלישית באותו הלילה) את הילדים. גם אם אתם כבר רצוצים מפעמיים שבהם רצתם למרחב המוגן ובסוף לא קרה כלום - ואפילו אם הכלבים שלכם חושבים אחרת.

את המשפט האחרון כתבתי כי כבר שמעתי מישהו מלהג על "אינסטינקטים של חיות". אז ממש לא - עם כל הכבוד ליצר החייתי, יש סיבה לכך שאנחנו אלה שלוקחים אותם ברצועה להתחסן אצל הווטרינרים ולא להיפך. רוצה לומר: הם מתוקים להפליא, אבל לא חזקים בראש.

כי דלת הפלדה המוגפת של הממ"ד היא כל מה שהפריד ביני - ששמע רעש מלחיץ מכיוון הסלון, אבל הספיק לסמס לילדים שאני בסדר ולצפות בטלוויזיה שבמרחב המוגן עד שהתקבל אישור היציאה מפיקוד העורף. לבין גבר שמוטל, גם אם לא מת, אזי לפחות בתוך שלולית של דם, עם זכוכיות בכל הגוף ועם כלבה שכבר לא תנבח יותר.

אז היו טובים עם עצמכם ועם יקיריכם: אל תהיו האידיוט שהייתי עד לפני כמה שבועות - זה שלועג לסכנה, נשאר על הספה בסלון, רגליים על שולחן הקפה - ומקסימום קם למקרר לקחת בירה קרה. תהיו פחדנים, תהיו אחראים, תהיו בחיים.