איך זה שעדיין משוגרים טילים לישראל? | המיקוד, שכבות ההגנה - ונקודת התורפה של איראן

הדוקטרינה של משמרות המהפכה האיראניים והצבא האיראני במערך הטילים הבליסטיים והמשגרים, התמקדה לאורך כעשרים שנה בשלושה מישורים: תעשיות ביטחוניות מתקדמות מאוד שיודעות לשחזר ולהעתיק טכנולוגיות, פיתוח יכולות עצמאיות, וייצור סדרתי של משגרים וטילים מסוגים שונים.

לפי הערכות בצה"ל, בראשית מלחמת ישראל-איראן כאלפיים טילים בליסטיים מסוגים שונים בטווחים, סוגי ראש הקרב ומשקל, איימו על העורף הישראלי באמצעות מאות בודדות של משגרים.

האיראנים ניתחו היטב את יכולות צה"ל - בדגש על חיל האוויר הישראלי שפיתח יכולות לפעול בטווח של מעגל שלישי (איראן, תימן ועיראק) - ובהתאמה כמעט מוחלטת התאמצו לשדרג את השרידות של מערכות הלחימה, מאגרי הנשק, כלי הטיס הלא מאוישים והטילים.

לשם כך, החלו בתהליך מואץ להציב ברחבי איראן מערכות הגנה אוויריות מתוצרת מקומית, אסיאתית, ומערכת s-300 תוצרת רוסיה. זאת, בעוד שהייעוד המרכזי היה להוות שכבת הגנה מרכזית מפני מטוסים וטילים שיאיימו על העורף האיראני.

הדוקטרינה האיראנית כללה שלוש שיטות שיגור של טילים בליסטיים: משגר נייד, משגר נייח, ומשגר תת קרקעי, כדי לשדרג את השרידות במתאר מלחמה שבו העורף האיראני יהיה תחת מתקפה. ראשית, שיטת הפיזור של מחסני הטילים הייתה ברחבי איראן ולא במספר מוקדים מצומצם. כך, למשל, ב-24 השעות האחרונות תקף חיל האוויר את הבסיסים ואתרי השיגור בכראמנשה על גבול עיראק-איראן והשמיד מחסני טילים.

נקודת תורפה אחת נותרה ברקע: ריכוזיות הפעלת התוכניות המבצעיות. לפי הדוקטרינה, אין עצמאות לכוחות לפעול במצב חירום - ולכן לאחר סיכול ממוקד של בכירים, שיבוש תהליך קבלת ההחלטות בצמרת האיראנית ופגיעה קשה בפיקוד והשליטה, התקשו המפקדים והכוחות בדרגי השטח ב-24 השעות הראשונות להוציא אל הפועל מטחים על העורף הישראלי. זאת, היות ולא היה ברור להם מהי המדיניות.