המלחמה היא קזינו וכולנו ז'יטונים: ההימור הגדול של נתניהו

בעוד כוחות ההצלה הופכים כל אבן בניסיון לאתר ניצולים בין עי החורבות בבת ים, מתחוור לעם ישראל מחירו של הצעד הנועז: לא רק תמונות של גנרלים ומדענים איראנים מחוסלים, אלא גם אזרחים חפים מפשע שנפגעים כמעט בכל מקום בישראל - מטמרה ועד לראשון לציון.

האם זה אומר שההימור על מהלך התקפי כשל? ממש לא, אבל זה כן אומר שהמבחן יהיה מבחן התוצאה.

בניגוד למקובל לחשוב, מנהיגים טועים לא באבחה אחת אלא לאורך זמן. קחו למשל את הנושא שהעסיק אותנו ערב המתקפה באיראן: חוק הגיוס. הוא התחיל כדוד בן גוריון פטר מגיוס כמה מאות אברכים. הוא לא שיווה בנפשו שהמאות יהיו למאות אלפים. גם בגין שהחליט לתקצב את לומדי התורה, חשב שבכך הוא קונה במחיר פעוט יחסית את אצבעותיהם בהצבעות. גם הוא לא חשב שיבוא יום ובו שר ביטחון בישראל יצהיר: "לא אתן יד לפגיעה בעולם התורה" (ישראל כ"ץ).

גיוס בחורי הישיבות נדחק מעל סדר היום, אבל הוא דוגמה להחלטות שנראות קטנות, אולי אפילו נכונות לשעתן - ומתבררות כפצצות זמן במסווה. נדיר שההיסטוריה מזמנת מנהיגים צומת "טי". כזאת שבה יש פנייה רק ימינה או שמאלה - ושכר או עונש בהקדם. אפילו אז משפטה של ההיסטוריה אינו תמיד חד-משמעי. קחו לדוגמה את מה שנחשב עד לפני כמה שנים לאיוולת גדולה בתולדות מדינת ישראל: החלטתה של גולדה מאיר שלא להקדים מכת מנע מצד ישראל להתקפת המצרים והסורים, ערב מלחמת יום הכיפורים.

בשנים האחרונות משקיעים לא מעט בעלי אינטרסים, ממומנים בכסף גדול, מאמצים להלבין את הכתם שהותירה אחריה גולדה בין דפי ההיסטוריה. אלמלא החליטה כפי שהחליטה, כך מספרים לנו, לא הייתה מתקיימת הרכבת האווירית לישראל - זו שהייתה קריטית להתאוששות צה"ל.

יש גם אחרים שטוענים שהטעות של גולדה הייתה שבכלל קלעה את ישראל למצב שבו היא מסרבת לתכנית מדינית, מבטיחה בתמורה לארה"ב כי לא תהלום ראשונה - וכולאת את עצמה לשיתוק דווקא ברגע שבו נדרשה לפעול.

מי מכל אלה צודק? לי יש דעה ברורה כמובן, אבל עצם העובדה שהוויכוח עדיין מתנהל היא הוכחה שגם חמשת העשורים שחלפו מאז עדיין אינם מספיקים כדי לסיים באופן נחרץ את משפט ההיסטוריה.

נתניהו הימר בגדול. מדובר בהימור מושכל שלקח בחשבון גם את התוצאות (החלקיות, בינתיים - לטוב ולרע), אבל עדיין בהימור. כך למשל, חלק מהצלחת המהלך תלוי בעמדה האמריקנית שמשתנה כדרך שבה הרוח פורעת את תסרוקתו של נשיא המעצמה הגדולה בעולם.

הוא אתנו? הוא מסתייג? הוא מנסה לאחוז את החבל משני קצותיו? האם מדובר בטראמפ שהבטיח לחמאס שיתיר לישראל לפתוח עליו את שערי הגיהינום או בטראמפ שסגר דיל עם החות'ים - לא רק מעל ראשה של מדינת ישראל אלא במידה רבה גם מאחורי גבה? קשה לדעת. נכון לבוקר זה המסרים מוושינגטון אינם מעודדים, אבל לך תדע מה באמת מתרחש מחורי הקלעים.

ביום שישי, עת נראה היה שמהלך הפתיחה של ישראל הצליח מעל ומעבר למשוער, הייתה זו שעתו היפה של נתניהו. הוא חגג באיפוק (בין היתר כי ידע מה צפוי בהמשך), אבל למרות השתיקה שנגזרה על השרים (בעיקר כדי שלא יביאו אותו שוב להאג בהצהרות לוחמניות ומטומטמות), הותר לאחדים מהם להתבטא: מיקי זוהר, ישראל כ"ץ, זאב אלקין - ועוד כמה כאלה שנתניהו יודע שאפשר לסמוך על מוצא פיהם.

הם (ואחרים כמו ראש המל"ל, צחי הנגבי), כבר קשרו כתרים לראש צה"ל (כ"ץ, באופן טבעי) ולראשו של נתניהו (זוהר, באופן טבעי לא פחות).

זוהר למשל הסביר (חדשות 12) איך נתניהו מפרק בגאוניותו את הזירות, אחת לאחת: עזה, לבנון, תימן ועתה איראן (אם כי אני בטוח שחטף על הראש כאשר הודה שבין כל אלה הייתה גם סוריה שבה פשוט שיחק לנו המזל). אז האם נתניהו אכן גאון? בשישי התשובה הייתה ברורה. כחלוף פחות מ-48 שעות, התשובה תהיה מן הסתם: תלוי בתוצאה.

נתניהו לקח כאן הימור אדיר, שבו כולנו הז'יטונים. זו לא בהכרח ביקורת, אלא רק תזכורת לכך שהרולטה עדיין מקפצת: מקלט, ממ"ד, חדר מדרגות - כמה ניאלץ להקריב (ולמשך כמה זמן) כדי להסיג באופן נחרץ את פרויקט הגרעין של איראן לאחור?

האם הייתה לו ברירה אחרת? עדיין לא ברור. העד הטוב ביותר מבחינתו הוא הרמטכ"ל, שהודיע מיד כי מדובר במלחמת אין-ברירה נכוח כוונותיה המיידיות של טהרן.

כמו רוב אזרחי ישראל גם אני מאמין לאייל זמיר. מאמין לפי שעה, אבל בבוקר שאחרי הוא יידרש לגבות את הכרזתו גם בהוכחות. אפשר שלא ניתן לחשוף אותן כבר עתה, רק שבעידן שבו סוכני מוסד מצלמים את עצמם מפוצצים מטרות בשטח איראן, גם הרמטכ"ל לא יוכל לשמור מסמכים מסווגים לנצח.

גם כאן זה תלוי בתוצאות: הצלחה כבירה שאין עליה עוררין (בלימה מוכחת של תכנית הגרעין, אולי גם נפילת המשטר באיראן) - ואף אחד לא ישאל שאלות גם עם מאה חללים בעורף (סליחה על ה"נדבנות" אבל מאחר שגם אני חשוף כמו כל אזרחי ישראל לפגיעה ישירה, הרי שאני לא נדיב על חשבונם של האחרים). אם התוצאה תהיה פחות חד-משמעית, גם הוא יידרש להסברים.

בינתיים צריך לתת לראש הממשלה את הקרדיט. לא רק משום בהצלחתו-הצלחת כולנו, אלא מפני שחלק מהביקורת עליו גובלת בטמטום של ממש: אותם אנשים שהאשימו אותו (בצדק!) בשנים של התמכרות לשקט מדומה מול חמאס מתעצם, מבלי לצאת למלחמת מגן מראש, רומזים עתה שאולי היה עדיף לנרמל גרעין איראני שכן "אפילו בן גוריון ידע שבסוף המזרח התיכון יהיה גרעיני" (נשבע לכם שזה משפט שקראתי בסוף השבוע האחרון, עת החלה הפגיעה בעורף הישראלי - ועמה הביקורת).

עתידו של נתניהו ייקבע בימים הקרובים. שבוע של לילות טרופים עם ישראל יספוג, למרות מחיר נורא. שבועיים? חודשיים? הוא הדין באשר לתוצאה: אם מישהו חושב שיהיה מלך ישראל על סמך נזק פוטנציאלי לאיזה מתקן גרעיני, הוא טועה.

כרגע הכיוון נראה טוב מאוד מבחינת ישראל. מהלומת הפתיחה שהסבה לנו רגע של נחת (קצת כמו במבצע הביפרים) אחרי מה שנראה כחודשים ארוכים של דשדוש, הייתה מוצלחת - וגם בהמשך נראה שצה"ל, בדגש על חילות האוויר והמודיעין (אחרי יותר משנה וחצי שבהן הייתה עדנה, לצד מחיר כבד, לתהילת חילות השדה) יודע בדיוק מה הוא עושה.

יש עוד דבר שנתניהו הרוויח: תקווה של רוב אזרחי ישראל שהמלך בהנהגתו אכן יניב את ההישג המקווה. לא מדובר במס שפתיים אלא במה שיכול להיות שינוי אמיתי בדעת הקהל לגביו, אחרי חודשים ארוכים של סקרים מאוד לא מחמיאים. יחד עם זאת, הפעם הוא תלוי לגמרי במבחן התוצאה. על איראן כבר לא יוכל להגיד שלא העירו אותו, אחרי שהוא זה שהעיר את כולנו.

חלק מהמשתנים אינם תלווים רק בו. למי שנחשב ידידו, דונלד טראמפ, יהיה משקל רב בהטיית התוצאה. ועדיין - לטוב או חלילה לרע, רק נתניהו יישא בתוצאותיו של הימור שבו כולנו ז'יטונים: גם מי שרצים למקלט אבל נעצרים בחדר המדרגות, אבל לא פחות מכך - במי שגופו שוכן לבטח במקלט אטומי, אבל גורלו הפוליטי, שלא לומר הדרך שבה ההיסטוריה תזכור אותו, מקפצים עתה על הרולטה: בין אדום לשחור, בין בת ים לטהרן.