נתניהו שונא פדיחות, בעיקר כאלה שמצולמות. פעם, כשהיה שר אוצר, בשנת 2005, נכנס עם סיגר לאולם ישיבות הממשלה. בדרך ראה את העיתונאים שממתינים בכניסה לאולם, נבהל, דחף את הסיגר לז'קט וצעד לעבר העיתונאים. העיתונאים שאלו, נתניהו ענה, והז'קט, עם הסיגר הסוער בכיס, כמעט עלה באש. אבל הכי חשוב מבחינת נתניהו היה שהעיתונאים לא תפסו אותו עם סיגר ביד. תמונה רעה, כזו שעלולה לגרום נזק.
נתניהו עסוק מאד בתכנון ביקוריו בשטח. רוצה תמיד "שטחים סטריליים", כאלה שלא יופתע בצעקות ועלבונות של מתנגדיו, כאלה שמצלמים ומעלים לרשת ויוצרים פיגוע תקשורתי. יועציו בלשכה יודעים שלכל ביקור חייבת להיות פעולת הכנה מדוקדקת. מביקורים בשווקים ובמרכזי ערים לפני בחירות ועד ביקורים במשפחות שכולות בימי מלחמה. תמיד חייבים לוודא שלא יעשו לו פיגוע תקשורתי. לכן לא ביקר עד רגע זה בקיבוץ ניר עוז, סמל ההפקרה ב-7 באוקטובר. גם כי חשש מתגובות הקיבוצניקים וגם כי אלה לא המצביעים שלו.
אבל אתמול בצהריים הוא הגיע לבת ים. למרות הפגיעה הקשה שספג הבניין בעיר, למרות ההרוגים, ולמרות הלכודים שהיו שעות רבות תחת ההריסות. נתניהו הגיע והתקבל בתשואות על ידי התושבים הבת ימים. זה המגרש הביתי שלו, כאן הוא מרגיש הכי בטוח. סיכוי קלוש שמישהו שם יקלל, יצעק.
לאחר התקיפה הפנומנלית, המדהימה, המושלמת, בלילה שבין חמישי לשישי, ולמרות הפגיעות הקשות מאוד של האיראנים בעורף הישראלי, מד האהדה לנתניהו עדיין גבוה. התקפות חיל האוויר בשמי איראן, המבצעים מסמרי השיער של אנשי המוסד, המודיעין המדהים של אמ"ן, כל אלה זוקפים את קומתם של הישראלים. בעיקר לאחר הטראומה של 7 באוקטובר. מה יהיה בהמשך? כיצד תתפתח המלחמה? כיצד תסתיים? אף אחד לא יודע, אולם בינתיים נתניהו נהנה מתהילת המכה הקשה שהונחתה על האוייבת המרה ביותר של ישראל זה עשרות שנים.
בנימין נתניהו הוא הבן של פרופ' בן ציון נתניהו. פרופ' להיסטוריה, חוקר יהדות ספרד, חוקר תור הזהב של יהדות ספרד. נתניהו גדל בתודעה היסטורית מפותחת. הוא מעריץ גדול של וינסטון צ'רצ'יל. ממהר לקרוא כל ספר חדש שיוצא אודותיו. וחוץ מכל זה, נתניהו עסוק מאד במה תזכור ממנו ההיסטוריה. מה יכתב עליו בספרי ההיסטוריה, מה ייזכר ממנו בעוד 400 שנים, 600 שנים. ועד יום חמישי האחרון, ידע נתניהו, יותר מכולם, כי ייזכרו ממנו רק שורה אחת: בתקופתו כראש ממשלה, ארע בישראל רצח היהודים הגדול ביותר מאז השואה. שורה אחת שתתייחס רק לטבח הנורא בשבעה באוקטובר. נתניהו ידע זאת יותר מכולם, בוודאי יותר מכל אוהדיו ושופרותיו, שלרובם הוא בז מעומק ליבו. וזה הטריף את נתניהו. אגב, לא צריכים להיות בנים של פרופ' להיסטוריה כמו נתניהו. כל ראשי הממשלה עסוקים במה תזכור מהם ההסטוריה. איזה חותם ישאירו. מה יהיה המעשה שיהיה על שמם. כזה שתלמידים ישננו עוד המון שנים. וכאמור, עד יום חמישי האחרון נתניהו לנצח ייזכר כמי שהיה ראש הממשלה בטבח הנורא של השבעה באוקטובר. אשם, אחראי, הוא זה שישב על כיסא רה"מ.
ומילה על נתניהו ואיראן: המאבק בגרעין האיראני היה הכותרת של כל שנותיו כרה"מ. מאז ימיו הראשונים כרה"מ בשנת 1996, זה היה הנושא המרכזי שהוא עסק בו. עשרות אלפי שעות דיונים. אלפי נאומים. אלפי פגישות עם מנהיגים מכל העולם. נשבע לעצור את הגרעין האיראני. דימה את השלטון האיראני לשלטון הנאצי. הודיע שהפעם לא נתעלם מהסכנה כמו בשנת 1939, פתיחת מלחמת העולם השניה והשואה האיומה. ובאופן פרדוקסלי, השבעה באוקטובר, היה האירוע שדחף למתקפה הגדולה נגד איראן שהחלה בין חמישי לשישי האחרון, ב-3 לפנות בוקר. איך אמר ראש המל"ל צחי הנגבי? לא היינו תוקפים באיראן לולא השבעה באוקטובר.
ונתניהו רצה להטביע חותם. לחסל את האיום האיראני שמטיל צל כבד על ישראל כבר עשרות שנים. לפגוע פגיעה קשה במדינה שראשיה, האייתולות החשוכות, נשבעים כבר עשרות שנים, להשמיד את ישראל. ובלילה שבין חמישי לשישי, הגיעה ההזדמנות. במשך שנים רבות ישראל אספה מודיעין על איראן ובתוך איראן. התמונות של אנשי מוסד בתוך בסיס רחפני נפץ שנבנה באיראן, היו מדהימות. המודיעין שאספו אנשי המוסד, אמ"ן על כל בעל של ראשי השלטון, ראשי משמרות המהפכה, בסיסי הגרעין, מתקנים אסטרטגיים, כל דבר ממש שזז באיראן, בתוספת היכולות הפנומנליות של חיל האוויר, ובעיקר על רקע הסרבנות האיראנית במו"מ עם ארצות הברית על הסכם גרעין, והמודיעין שהגיע כי הם מנסים לפרוץ לגרעין, כל אלה גרמו לנתניהו להכריע כי הוא הולך על זה. הוא עדכן את הנשיא טראמפ, וקיבל את אישורו. טראמפ אפילו השתתף במבצע ההונאה הגדול שהדהים את ראשי המשטר האיראני, וגרם להם לשבת בשאננות בביתם, שם חוסלו רבים מהם.
אתמול, יום ראשון, אמור היה להערך סבב השיחות השישי והמכריע בין ארצות הברית לאיראן על הסכם גרעין. שליח הנשיא, סטיב ויטקוף, אמור היה להיפגש עם שר החוץ האיראני עבאס ערקאצ'י במוסקאט, בירת עומאן. האיראנים, ובעצם, רוב העולם, כולל בישראל, לא האמינו שישראל תתקוף לפני הפגישה המכרעת בראשון. הרי באמצע השבוע שעבר תדרכו האמריקאים שטראמפ הזהיר את נתניהו מפני תקיפה שתפריע למאמצים שלו להביא להסכם מדיני. כעת מתברר שהכל היה חלק מהונאה. לגרום לאיראנים להיות שאננים. ביום חמישי עוד התבקש טראמפ לצייץ כי הוא בעד המשך המאמצים הדיפלומטיים להסכם. האיראניים קראו ונרגעו. כמה שעות לאחר מכן יצאו מטוסי חיל האוויר לטהראן. ונתניהו כבר באופוריה. מדבר על שינוי פני המזרח התיכון. על סיום עידן המלחמות בקרוב. אומר וחושב על מה שתזכור ממנו ההיסטוריה. היא כבר לא תזכור ממנו את השבעה באוקטובר. תזכור גם את המהלומה הגדולה על איראן.
ולעצם העניין: המכות הקשות שניחתות על איראן הם הדבר הנכון ביותר שישראל עשתה. המוצדק ביותר, הדבר המתבקש. המכה ניחתה אמנם באיחור של שנים, אבל לא מאוחר מדי.
למדינה, איראן, שנשבעה למחוק אותנו מעל פי האדמה, ולא רק דיברה, עשתה הכל כדי לבצע, טבעות חנק בצפון ובדרום, מגיעה מכה קשה ביותר. ישראל החזירה לעצמה בגדול את כושר ההרתעה שנופץ בשבעה באוקטובר. "הדרך לאיראן נסללה", אמר הרמטכ"ל אייל זמיר במטה חיל האוויר, וכמה שזה נכון. והאיש שאחראי לכישלון הנורא בשבעה באוקטובר, נתניהו, הוא גם האיש שהורה על ההתקפה נגד איראן, ועל כך תשבחות. וכמובן לטייסים המופלאים שלנו שספגו כל כך הרבה בוז וביקורת משרים, ח"כים וסתם מאוהדי נתניהו. למוסד שהביצועים שלו לקוחים מסרטים בידיוניים ובכלל למערכת הביטחון כולה, שכשלה בשבעה באוקטובר ותיקנה בגדול. ולאמ"ן כמובן, שהכישלון הגדול בשבעה באוקטובר, גרם להם לקום מההריסות ולחזור לתת ביצועים שלא מהעולם הזה.
ומה עכשיו? בגדול, ישראל הראתה לאיראנים שהיא מעצמה צבאית אדירה. את הלקח הזה הם יזכרו בטהראן עוד שנים רבות, עם אייתולות או בלעדיהם. ישראל חייבת להמשיך ולצרוב את ההרתעה באיראנים ובמדינות האזור כולו. אולי זה ישכנע את האיראנים לשוב לשולחן המו"מ עם ארצות הברית, להסכם גרעין שישראל תוכל לחיות איתו. ואז לסגור את המלחמה בעזה ולהחזיר את החטופים.