כשאזעקה נשמעת, לתושבים רבים - במיוחד בשכונות ותיקות פ פשוט אין לאן לברוח. לא ממ"ד בבית, לא מקלט בבניין, ובמקרים רבים גם לא גישה מהירה למרחב ציבורי מוגן. מה שמאלץ אותם לרדת לרחוב ולחפש מחסה - גם אם זה בלב השטח הפתוח.
אבל עבור מי שגר במרתף פ הבעיה חמורה עוד יותר. האיום לא רק פיזי, אלא גם טכנולוגי. "אנחנו גרים ביחידת דיור במרתף, זו יחידת דיור תחת ווילה של בעל הדירה שלנו. אין חלון מילוט, יש רק חצר אנגלית שדרכה שומעים לפעמים את האזעקה", מספרים בני זוג מראשון לציון. "האפליקציה של פיקוד העורף בכלל לא מתריעה - אין לנו קליטה סלולרית. גם האינטרנט כמעט לא פועל. זה כמו לחיות בלי שעון מעורר, רק שהמחיר הוא חיים".
מאז מתקפת הטילים נרחבת מאיראן, שבה נהרגו שלושה בני אדם - שניים מהם שלא שהו במרחב מוגן - גוברת תחושת הפאניקה. "כל רעש מקפיץ אותנו. אנחנו בקושי ישנים. אתה פשוט מחכה לרעש הבא - ומקווה שזה לא אצלך", אומרים הדיירים.
גם ענת, אם לשניים המתגוררת בדירת קרקע בראשון לציון, מתארת מציאות דומה: "אין לי ממ"ד, ואין מקלט בשום בניין סמוך. כדי להגיע למקלט עירוני אני צריכה לחצות כמה רחובות, ובפועל יש לי דקה וחצי להתגונן. בלילה האחרון, פשוט התחבאנו עם הילדים באמבטיה. זה פחד אלוהים".
תושב נוסף מספר כי גם כאשר הוא מנסה להימלט לרחוב - הוא נתקל בדלתות נעולות. "רוב הבניינים סגורים עם קודן. אתה עומד ליד כניסה נעולה, הלב שלך דופק - ואתה נשאר בחוץ. אין זמן לצלצל באינטרקום ולבקש שיפתחו לך. אז אנחנו נשארים איפה שאנחנו ומקווים לטוב", אומר יוני, בן 36, מראשון לציון.
יובל, שעברה רק לאחרונה להתגורר ביחידת דיור בפתח תקווה, מספרת שבמהלך חיפושיה אחר דירה, כמעט שכרה דירה בתל אביב - עד שהבינה שאין בה שום אפשרות למיגון. "השאלה הראשונה שלי לבעלת הדירה הייתה אם יש מקלט בבניין", היא משחזרת. "היא ענתה לי: 'אין, את יכולה לצאת מהבניין ולהתחבא מתחת לעצים. כאן כל השכנים מתרכזים באזעקות, אני חושבת... לא בדקתי'".
"חשבתי לקחת את הדירה הזו - היא עולה חצי מהמשכורת שלי, ובלי מקלט. באותו רגע התעשתי על עצמי. הבנתי שהפרמטר הכי חשוב לי היום זה לא המיקום - אלא מיגון", היא אומרת.
לבסוף עברה לפתח תקווה, לדירה עם מקלט עירוני סמוך - אך גם שם, לדבריה, תחושת הביטחון רחוקה. "המקלט הכי קרוב אליי במרחק הליכה של כמה דקות, אבל לא תמיד יש זמן להגיע. לפעמים הפאניקה משתלטת עלייך - במיוחד כשאת מתעוררת בבהלה מתוך שינה. את לא ישר רצה - את קודם קופאת לשנייה, מתעשתת, ורק אז בורחת. וברגעים כאלה - זה כל ההבדל".
שרה, אם לשתי ילדות קטנות מרמלה, מספרת שגם בבניין שלה אין מקלט אמיתי - רק מחסן מאולתר בקומת הקרקע. "יש שם כמה בלוני גז של הדיירים - זה הדבר שהכי מפחיד אותי", היא אומרת. "ניסיתי להתארח אצל משפחה שיש להם ממ"ד, אבל יש לי שני כלבים קטנים וזה הפריע להם לצערי. אז אני נשארת עם הילדות שלי בבניין, והכלבים במחסן המאולתר. בכל אזעקה אנחנו פשוט מתפללים, קוראים תהילים עם השכנים - ומקווים שלא ייפול פה".
למעשה, זו לא בעיה נקודתית - אלא מציאות רחבה בישראל. לא לכל אזרח יש ממ"ד, לא בכל בניין יש מקלט, ולא תמיד המרחב המוגן נגיש. לפעמים הוא במרחק הליכה, לעיתים רחוק יותר - ובדקות הקריטיות של אזעקה, זה ההבדל בין חיים למוות. כשפיקוד העורף קורא "היכנסו למרחב מוגן", יש אלפים שהיו רוצים - אבל פשוט אין להם לאן ללכת.