ב־7 באוקטובר חמאס תפס אותנו עם המכנסיים למטה. בשעות הראשונות של הטבח היינו מדינה מעורפלת הכרה - מנותקים, משותקים ומגמגמים. רק אחרי ימים התחלנו להתעשת והבנו שלא מדובר בעוד "אירוע ביטחוני", אלא בהוצאה לפועל של תכנית ארוכת טווח, שאויב פרימיטיבי, לכאורה, תכנן במשך עשרות שנים, חישב, דייק ועמד במשימה.
חמאס התגלה בגדולתו האכזרית ואנחנו היינו עיוורים ושבויים בקונספציה המתנשאת על "הערבים המטומטמים". קיבלנו מהלומה מדויקת: צבאית, מודיעינית, תודעתית, ומאז אנחנו מנסים להבין איך זה קרה. 53 החטופים שעדיין שם הם תזכורת חיה לביזיון הזה.
וזו בדיוק הנקודה. חמאס לא רק ירה אלא הוא גם הפעיל אסטרטגיה ארוכת טווח, מחושבת ומנטלית. ובזה, כדאי להודות, הוא הביס מדינה שמתפקדת מצוין כשפורצת אש, אבל לא יודעת לבנות ברז כיבוי מראש. תכנון קדימה? הצחקתם. אצלנו זה טוב לקמפיין בחירות.
אם זה בכלכלה, בתחבורה, בדיור או בבריאות. מאז הקמתה, ישראל מתנהלת כמו סטארט־אפ בלי מחלקת תכנון - רק רעיונות ואילתורים. אנחנו אלופים ב"להסתדר", לא ב"לחשב מסלול". ובינתיים, האויב לומד, ממתין, מתכנן - ואז תוקף.
גם עכשיו, כמעט שנתיים אחרי, חמאס לא מפסיק לשחק לנו בראש. הוא מבין משהו שאנחנו שכחנו: מלחמות מנצחים עוד לפני הקרב הראשון, לא אחריו. תראו איך עדיין כל סרטון של חטוף שמתחנן על חייו קורע אותנו מחדש.
האופן שבו נפתחה היום המלחמה באיראן הוא ההוכחה שכאשר ישראל מחליטה, היא יכולה ובגדול. עם תחכום, דיוק ותעוזה שנשמעים כמו תסריט שנדחה בהוליווד על סעיף "מופרך מדי אפילו בשבילנו". המוסד וצה"ל מביכים את טהראן ומזכירים לעולם שכשאנחנו מחליפים דיסקט, אנחנו שחקני־על.
וזה לא רק המבצעים עצמם. זו גם האסטרטגיה הפסיכולוגית. התמונות שהופצו, ובהן נראים סוכני מוסד חמושים מתעדים את עצמם על אדמת איראן, כאילו מדובר בתרגיל יבש ליד בסיס צאלים, לא נועדו רק לתיעוד. הן נועדו להשפיל, להזכיר לאיראנים שאנחנו כבר מזמן לא מעבר לגבול, אנחנו מטיילים בסלון שלהם.
תיעוד: הכוח המבצעי של המוסד מציב את מערכות התקיפה על אדמת איראן
כבר הוכחנו את עצמנו בעבר. מלחמת ששת הימים הייתה שיעור מופת באסטרטגיה. מבצע "מוקד" החל ביום שני, 5 ביוני 1967, בשעה 7:45 בבוקר. 185 מטוסים ישראליים תקפו בו־זמנית 11 שדות תעופה מצריים מתוך 14, והשמידו את רוב חיל האוויר של מדינות ערב בשעות הראשונות. זה היה תכנון מדוקדק עד לפרט האחרון, ביצוע קר ומדויק, בלי פוזה - עם ניצחון מוחלט באמת.
לעומת זאת, במלחמת יום הכיפורים, שש שנים בלבד לאחר מכן חטפנו סטירה לפנים. לא היינו מוכנים, לא הבנו, כמעט נפלנו. ניצחנו בקושי, ושילמנו ביוקר. חמישים שנה עברו מאז, בהן חיינו על תחושת עליונות, הדחקנו סימני אזהרה, התרגלנו לשלוף. פעם בכמה זמן הבזיק מבצע מרשים להזכיר לנו שאנחנו לא רק מאלתרים, אלא גם מסוגלים. מבצע הביפרים האחרון היה הדוגמה המושלמת: אקשן הוליוודי בגרסה עברית. משימה בלתי אפשרית בלבנון - רק שזה היה אמיתי. בדיוק כמו מה שקורה עכשיו באיראן.
ובכל זאת, צריך לומר ביושר: מחיזבאללה פחדנו. נתנו לו יותר מדי כבוד, נזהרנו ממנו. בחמאס זלזלנו - והם ידעו לנצל את זה. את האיראנים הכתרנו בתור אלופי שחמט בלתי מנוצחים, עם סבלנות מברזל וארסנל טילים מבהיל. אבל עכשיו, התמונה מתהפכת לנו מול העיניים. אנחנו אלה שעושים בית ספר לאיראן - המעצמה הגרעינית המתהווה שסובבה את טראמפ ואת העולם על הציפורן הקטנה שלה במשך שנים.
ואנחנו תוקפים מכל זווית: צבאית, מודיעינית ותודעתית. תמונות של בניינים קורסים, גנרלים ומדענים בכירים שנשלחים לבלות עם בתולות בשמיים, מבצעי מוסד שמתרחשים בלב טהראן. האייתולות צופים בכתב"מים מתפוצצים עליהם, יוצאים ממפעל שהציונים הקימו להם בחצר האחורית, בלי יכולת להשיב מלחמה. זה לא רק נועד להשמיד, אלא גם להכאיב, להשפיל עד עפר, לתקוע סכין ולסובב אותה לאט־לאט כדי שיכאב ממש.
לנוכח כל זה, אי אפשר שלא לתהות: למה היכולת הפנטסטית הזאת מופעלת רק כשזה בוער? למה רק כשהאויב בדלת אנחנו מבריקים? למה את אותה גאונות תכנונית לא משקיעים בתחבורה הציבורית, בבתי החולים, בחינוך של הילדים שלנו? למה אין לנו רכבת תחתית או מערכת בריאות שמתפקדת? למה תוכניות הדיור נראות כמו פרויקט של תלמיד בכיתה ח'? כי אנחנו לא רוצים. לא באמת. התרגלנו לאלתר, לחפף, לסמוך על ניסים ולחיות על הקצה - עד שמשהו נשרף. רק אז אנחנו נזכרים שאנחנו יודעים להיות מעצמה. לא רק של כוח - אלא גם של מוח.
ב־7 באוקטובר גילינו מה קורה כשסומכים רק על יכולת האלתור המופלאה שלנו, במקום על תכנון. מה שקורה עכשיו באיראן מוכיח שכאשר ישראל מחליטה - היא יכולה. השאלה היחידה היא למה היא לא רוצה יותר. למה אנחנו לא מחילים את אותה גאונות אסטרטגית גם על עצמנו?