שלוש ומשהו לפנות בוקר בתל אביב - והרחוב שלי, שיורד את הים באזור הכרם, מלא כאילו השעה היא שלוש אחרי הצהרים. מסתבר שאני לא היחיד שחשב, בעקבות הנחיות פיקוד העורף, שיהיה זה רעיון טוב לתת לכלבה להתרוקן לפני מה שעלול להיות סגר של שעות ארוכות בממ"ד.
כלבים מנומנמים שלא מבינים מדוע זכו לטיול בשעה כה לא שגרתית מרחרחים זה את זה, פה ושם חושפים שיניים. בעלי כלבים מנומנמים לא פחות ספק מוליכים אותם, ספק נגררים אחריהם.
ואנחנו, בעלי הכלבים, ממש לא לבד ברחוב: מתחת לבניין רב הקומות שבפינה, עומדות תיירות ומדברות בטלפון. נראות נערות שמעדכנות הורים מודאגים מעבר לים. כן, תל אביב מלאה תיירים. אלה לא תיירים רגילים, כאלה שפוקדים את העיר לקראת מצעדי גאווה בשנים כתיקונן, אלא יהודים מרחבי העולם, רובם צעירים. לא מזמן התבדחנו שנותרנו המשפחה האחרונה ברחוב שאינה מדברת צרפתית. עכשיו בליל שפות מקיף את הכלבה ואותי.
כגיוון הקהל, כך גם מנעד התגובות: יש מי שנראים מודאגים על גבול ההיסטריה - רצים מחדר מדרגות אחד לשני בדרך למלון או לדירת הנופש. אחרים שיכורים, לא רק מאלכוהול... חוגגים במרפסות. מוזיקה בדציבלים שבדרך כלל גוררים הזמנת משטרה, בשעה כזאת, מתקבלת עתה בחיוכים.
מצעד הגאווה אולי לא יצעד מחר, בעצם היום, כמעט כל האירועים יבוטלו, אבל לרגע אחד התארגן כאן חתיכת מצעד אזרחי, שלוש ומשהו לפני בוקר, תל אביב, ברחוב קטן שמוליך אל הים
עוד לא נדמו הדי האזעקה הראשונה ומישהו כבר ליהג בטוויטר על "שרה המסכנה שבטח בוכה על כל הצ'קים שהייתה מורה לקבל לחתונה ביום שני". הוא לא היחיד. הייתי פוטר את המטומטמים האלה במשיכת כתפיים, אלמלא היו ראויים לרחמים.
חלק מהם הסביר - כנימוק (הגיוני לכשעצמו) בעד סיום המלחמה ועסקת חטופים - שניתן להפסיק את המלחמה בחמאס ולחדש אותה לאחר זמן מה, אבל את המלחמה בנתניהו הם לא מסוגלים להניח מידם אפילו בשעה שחיל האוויר תוקף באיראן. ללמדנו שהטמטום הוא מתנה שאינה פוסחת על שום מחנה פוליטי.
נכון לשעה 05:07 בבוקר, נראית מתקפת חיל האוויר כהצלחה כבירה. מפתיעה ממש בממדיה. זה רחוק מלהיות הסוף, תגובה קטלנית היא עדיין בגדר אופציה סבירה, אבל כבר עתה אפשר להכות על חזה של התקשורת המקומית:
ממש כשם שנכשלה לאתגר את הצמרת הביטחונית בראיונות החג שקדמו למתקפת 7 באוקטובר, כשלה התקשורת מלנבא את המתקפה. עד אתמול עוד הסבירו לנו (ירון אברהם, חדשות 12) שהתקיימה שיחת צעקות בין טראמפ לנתניהו, בה דרש הנשיא האמריקני מישראל לחדול מכל כוונה לתקוף באיראן. כמה נלעגים נראים הדברים עתה.
לא רק צרכני התקשורת הישראלית ראויים להתנצלות, אלא גם שתי הזרועות המושמצות ביותר בעשרים החודשים האחרונים: חיל המודיעין וחיל האוויר. נכון שסימנים מטרימים למה שקרה הלילה באיראן היו כבר במתקפות המדויקות והמוצלחות על בכירי חיזבאללה בביירות, אבל אין דין לבנון - במרחק דקות טיסה ועם אוכלוסייה מגוונת שמקילה על איסוף המודיעין, כדין איראן המרוחקת והמסוגרת.
גם למאמן מגיע
צריך לומר גם מילה טובה לדרג המדיני, לממשלה שאני נמנה על מתנגדיה ושכושלת כמעט בכל אשר תפנה ברמת הניהול האזרחי של חיי היום יום. שמירת הסוד והתנהלות רגילה גם בימים האחרונים ממש עד לתקיפה, ראויה לכל שבח.
לא רק הממשלה אלא גם העומד בראשה. דעתי עליו ידועה, אבל תמיד כתבתי שיש להחיל על ראש ממשלה את הכלל שתקף לגבי מאמני כדורגל: הוא לא יכול להיות אשם בהפסד בדרבי, בלי לקבל קרדיט על ניצחון בגמר הגביע.
לומר - מי שתובע מנתניהו אחריות למחדל 7 באוקטובר (בצדק רב!) לא יכול שלא לפרגן לו את מבצע הביפרים (למשל) או את מה שנראה כרגע כתקיפה מוצלחת באיראן.
ועוד נקודה לסיום: כרגיל, אויבינו מצליחים במשימה שבה כושלת ההנהגה הפוליטית המקומית על כל פלגיה - לאחד אותנו. לרגע אחד אין קפלניסטים ואין ביביסטים: כולם מייחלים להצלחת פעולת צה"ל, כולם מתפללים שישובו כל טייסינו ומטוסינו בשלום לבסיסם, כולם חשופים באותה מידה לאיום הטילים.
עד אתמול היינו עדים לפשרה בין אלה שגורסים "נמות ולא נתגייס" לבין מי שמייצגים את "נמות ולא נוותר על הכיסא" על גבם של אלה שהם היחידים שמתים במערכה. והנה נכנסו למשוואה אלה שהתעקשו על "נמות אבל נמשיך להעשיר אורניום" - והכניסו בנו קצת פרופורציות. יאללה, שימותו.
לרגע נדיר אחד, בשעה שלוש וחצי לפנות בוקר, נגרר אחרי כלבה כנענית מעורבת שלא מבינה בשל מה זכתה לטיול בוקר כה מוקדם, ראיתי אנשים מחייכים. חיוך עייף, כזה שחרדה מסתמנת בשוליו, אבל חיוך אמיתי. הלוואי שלא יימחה זה מפנינו.