עינב בן סימון, אז בת 23, יצאה לבלות עם ידיד קרוב ביום הסטודנט בבאר שבע בחודש מאי 2023. לדבריה, הם היו בקשר חברי קרוב במשך כחמש שנים, שוחחו כמעט מדי יום, והיו כהגדרתה "אנשי סוד אחד של השנייה".
כשחזרו מהבילוי בשעת לילה מאוחרת עצרו לשיחה, וסיפרה שהוא שיתף אותה בדיכאון שעובר עליו ובאובדן משמעות. לטענתה, הוא נישק אותה בניגוד לרצונה. "אמרתי לו שזה לא מתאים. שאנחנו רק ידידים", שחזרה. בהמשך, ביקש לעבור איתה למושב האחורי - "ושם זה קרה", לטענתה.
לדבריה, במושב האחורי שלף לפתע סכין ממקום מושבו. "הבנתי שאני בסכנה. פחדתי שהוא יכה אותי, אז ביקשתי שיביא אמצעי מניעה - רק כדי להרגיע את המצב". אז, לטענתה, בכל פעם שניסתה לזוז או להתנגד - הוא חתך אותה שוב ושוב ושוב ברגליים. "כשהתרחקתי, הסכין כבר הייתה על הצוואר שלי. לא העזתי לזוז". הפציעות, לדבריה, הותירו בה צלקות פיזיות שנשארו עד היום. "כאב לי, אבל הייתי מנותקת. רק רציתי שזה ייגמר".
לאחר מכן חזרה לביתה וניסתה להעמיד פנים שהכול כרגיל. "התקשרתי לחברה, סיפרתי לה מה שקרה, והוצאתי את הכלבה שלי לטיול. כשנכנסתי הביתה - התחבאתי בפינה כדי שההורים שלי לא יראו את הרגליים שלי מגואלות בדם. אמרתי להם שאני סתם פורקת לחץ אחרי המסיבה".
למחרת, פנתה למרצה במכללה, ששמעה את הסיפור והפנתה אותה מיידית לחדר 4 - מרכז סיוע לנפגעות תקיפה מינית. עם זאת, היא לא הגישה תלונה מיידית. "שמרתי הכול בפנים. פחדתי. רק בנובמבר 2023, חצי שנה אחרי, התקשרתי למוקד 110 ושאלתי: איך מגישים תלונה על אונס?"
עם פתיחת החקירה, הגיעו שוטרים לביתה כדי לבדוק את סימני הפציעות. "היו לי עדיין חתכים ברגליים וצלקות שנשארו עד היום", סיפרה. לאחר מכן זומנה לעימות עם החשוד. לדבריה, הוא שינה גרסאות כמה פעמים. "אני זוכרת שהחוקרת אמרה לו: 'לא נמאס לך להחליף גרסאות?'".
עינב מתארת כיצד מיד לאחר התקיפה, ואפילו לאחר שנודע לו על פתיחת החקירה, החשוד שלח לה הודעות. באחת מהן כתב: "אני מקווה שאת לא לוקחת את זה כאונס". לטענתה, הוא ניסה לשמור איתה על קשר וביקש ממנה שלא תתלונן. מתוך פחד, השיבה לו בעדינות. "הוא ידע איפה אני גרה. פחדתי ממנו. ניסיתי רק לעבור את זה".
כל הראיות על השולחן
לטענתה, החשוד נעצר למשך יומיים בלבד, ובהמשך נערך ביניהם עימות. אך גם לאחר מכן, לא חדל מלנסות ליצור איתה קשר. "הוא התקשר אליי ואמר: 'אני עוד אחזור'", היא מספרת. "הוא התקשר שוב ושוב". כשפנתה לתחנת המשטרה בבקשה לצו הרחקה, נאמר לה שעליה לפנות לבית המשפט בכוחות עצמה - ולמשטרה אין אפשרות לסייע.
למרות הזמן שחלף מאז הגשת התלונה, למעלה משנה וחצי, עינב טוענת כי לא התקבלה כל החלטה בפרקליטות, והחשוד שוחרר לחופשי.
שנה וחצי אחרי, כל הראיות על השולחן, התקבלו אפס החלטות והמערכת שוב משאירה את הנפגעת בלי תשובות: ︎ממצאים מהבדיקה בחדר האקוטי - שבוצעה פחות מ־12 שעות לאחר האירוע, עדות של חברה ששמעה את הסיפור מיד לאחר התקיפה, עדות של המרצה ששוחחה עמה ביום למחרת, חברה נוספת ששמעה את הדברים באותו יום, בן זוג שעמו שיתפה את האירוע - ונפרד ממנה בעקבותיו, שיחה עם עובדת סוציאלית, תיעוד שיחות עם מוקד 110 ומרכז סיוע והתכתבויות עם החשוד - בהן כתב: "אני מקווה שאת לא לוקחת את זה כאונס".
"זה תיק שלא אמור להיתקע. יש עדויות, סימנים, תיעוד והודעות. ועדיין, שנה וחצי אחרי - אין כתב אישום, ואין תשובות". לדבריה, לפני מספר חודשים נמסר לה מגורמים המעורים בפרטי החקירה כי ייתכן שקיים גם תיעוד מצולם של התקיפה. "שאלתי בפרקליטות - הוא גם צילם את זה? הייתי בהלם מוחלט", סיפרה. עינב שכרה עורך דין פרטי, העבירה רשימת עדים, אך לדבריה גם לאחר חצי שנה, אף אחד מהם לא זומן למסור עדות.
בזמן שהמערכת ממשיכה להמתין עינב מנסה לשרוד. לדבריה, חוותה התמוטטות נפשית, פוטרה מהעבודה, ובשלב מסוים ניסתה להתאבד. "בלעתי כמות מטורפת של כדורים. הגוף הקיא את הכול. ישנתי יום וחצי. ומאז - התפרצה לי פוסט טראומה מורכבת. לא הצלחתי לתפקד. החיים שלי התפרקו לגמרי".
כיום, היא מנסה לשקם את עצמה. לאחר ששיתפה את בני משפחתה במה שעברה, הוריה התקינו מצלמות בבית כדי שתרגיש בטוחה - והיא חזרה להתגורר עמם. למרות הזמן שחלף והיעדר ההכרעה בתיק, עינב ממשיכה להיאחז במה שכן יש לה - טיפול, תמיכה, תקווה. ומעל הכול - היא מקווה שלסיפור שלה יהיה סוף שעושה צדק.
ממשטרת ישראל נמסר בתגובה: "מדובר בחקירה שמתנהלת באופן מקצועי ויסודי, בליווי הפרקליטות, במטרה להגיע לחקר האמת. עם סיום השלמות החקירה, יועבר התיק בשנית לעיון והחלטת הפרקליטות כמקובל".