אם אתם הורים לילדים קטנים או מתבגרים, בטוח שצמד המילים הבאות נשמע לכם מוכר: טום טום סהור, ארמדילו קרוקודילו, שימפנזיני בניני, סקיבי די וטרללאו טרללה ויש עוד, אבל נראה שהעקרון ברור. מאחורי המילים שאולי נשמעות קצת מצחיקות, והדמויות הצבעוניות והמוזרות, הילדים הולכים לאיבוד בטמטמת הרשת.
הם מדברים חצי איטלקית, חצי ג'יבריש, ממציאים מילים חדשות מדי שבוע, ובורחים לכל טרנד שהמבוגרים עוד לא גילו. ברוכים הבאים לעולם של הילדים בני דור המסכים - שבו כל שנייה קובעת, וכל פיסת זהות חייבת לבדל את עצמה. ניסינו להבין מה עומד מאחורי זה ועד כמה זה משפיע על הילדים שלנו.
הטרנד החדש הוא Italian Brainrot, טרנד ויראלי שמקורו בטיקטוק וברשתות החברתיות. הוא מצטרף לטרנד ה-Skibidi Toilet, שבו יוצרים דמויות סוריאליסטיות באמצעות בינה מלאכותית - לרוב חיות מוזרות או שילובים של חיות עם חפצים - ומעניקים להן שמות שנשמעים כמו איטלקית-ג'יבריש. הדמויות מאופיינות עם אביזרים מוזרים, חיות עם תכונות אנושיות ורחוקות מהמציאות שכולנו מכירים שמתחברות להומור שמלכתחילה נועד להיות מגוחך, אך הוא מאוד מבלבל ואף מטריד.
"הסרטונים המדוברים כוללים רצפים חזרתיים של ג'יבריש, תנועות מוזרות של דמויות אנושיות-לא אנושיות, ומוזיקה חודרת מבע. כל אלה לא מתרחשים במקרה, הם נבנים כך שיפגעו בדיוק בנקודות התורפה של מוחו הרך והמתפתח של הילד", אמרה לוואלה אסתר קרימר, משנה למנכ"ל ב"טיפולי", החברה להתפתחות הילד לוואלה.
"הילד לא סתם רואה. המוח שלו רושם הכל, וזה מייצר אצלו תבניות של חשיבה, תגובה, והתנהגות. זו לא צפייה פסיבית. יש כאן דמויות עם הבעות פנים לא טבעיות, מוקצנות, חסרות אמפתיה. והילדים מחקים. הם לומדים מזה". לטענת קרימר, מדובר בתופעה שמחנכת ל"חולי רגשי": הילדים מתרגלים לאינטראקציות מלאכותיות, מה שמחליש את יכולותיהם החברתיות והרגשיות. הסרטונים פוגעים בתקשורת, באמפתיה, וביכולת להבין הבעות פנים - יכולות שבאופן טבעי הילדים אמורים ללמוד מסיטואציות יומיומיות אמיתיות. "ההבעות האלו, כמו גם התנהגות כמו דפיקות חוזרות על שולחן או פרצופים פסיכדליים, הן בדיוק הדברים שאנחנו מנסים לטפל בהם בהתפתחות הילד".
ד"ר לירז מרגלית, חוקרת התנהגות בעידן הדיגיטלי סיפרה לוואלה כי "טיקטוק זו שטיפת מוח בהזרקה לווריד. היא יודעת לזהות שהילדים הם הכי קלים להשפעה, וזה לא במקרה שהפלטפורמה הזו משגשגת דווקא אצלם. האלגוריתם שלה נועד למשוך מקסימום קשב, ובמחיר הזה - הסף לריגוש הולך ויורד, והטרנדים נהיים קיצוניים יותר".
ד"ר מרגלית מסבירה שתכנים ביזאריים, מסוכנים או סתם לא הגיוניים, כמו סקיבי די ו"בלרינה קפוצ'ינה", לא נולדים סתם. "כדי לבלוט, אתה חייב לבדל את עצמך. והדור הזה מחפש כל הזמן לבדל. שפה משלו, סמלים משלו, הומור שרק הוא מבין. זה צורך פסיכולוגי עמוק בבניית זהות".
מרגלית מספרת כיצד הסלנג שצומח מטיקטוק התפתח לכדי "שפה סודית". הביטוי סקיבי-די למשל, שמקורו בסרטוני אנימציה ביזאריים של ראשים על אסלות, הפך לביטוי של התלהבות, שייכות והומור פנימי של בני נוער. "זה קוד. מי שמבין - בפנים. מי שלא - בחוץ. וברגע שהמבוגרים מתחילים לדבר בשפה הזו, הנוער כבר זז הלאה. הוא ממציא טרנד חדש. זה לא סתם גימיק", אומרת ד"ר מרגלית. "יש פה מערכת שלמה של חיפוש שייכות, חיזוק זהות, ובעיקר צורך לברוח מהשליטה של עולם המבוגרים. ובמקום לדבר שפה רגשית, הם מעדיפים אימוג'ים, ג'יבריש או פלנג חדש שמוחק את הצורך לבטא רגש אמיתי. לא צריך לנסח רגש, לחשוב על מילים, להתמודד עם מבוכה. פשוט אומרים מילה חדשה - וכולם מבינים אותך".
"אם אתה רוצה לחסל טרנד - פשוט תאמץ אותו. ברגע שהמבוגרים מצטרפים, הילדים נוטשים". מצד שני, היא מדגישה שאסור להתנתק: "הם יעשו את זה בכל מקרה. עדיף שתהיה חלק מהשיח, תפרק את הקודים, תדבר איתם עליהם, ותנסה להבין מאיפה זה בא - בלי לזלזל".
ד"ר מרגלית מתייחסת גם לתרומתה של הבינה המלאכותית לעיצוב הדמויות הדיגיטליות החדשות שמשתלטות לנו על המסכים: "הבלרינה קפוצ'ינה, הגברים בעלי הקול המוזר, התוכן הדו-לשוני - כולם תוצר של אלגוריתמים. ומה שמייצרים היום בקלות משודר מחר למיליוני ילדים. בלי סינון, בלי קונטקסט, בלי גבולות. אנחנו נראה תופעות יותר מוזרות, יותר חוצות גבולות, יותר מסוכנות - כי זה מה שתופס", צופה מרגלית. "ואם פעם הטרנד התחיל בגילאי הנוער והלאה, היום זה ילדים קטנים שמובילים אותו. אז כל מי שמחכה ל'שלב ההתבגרות' כדי להבין את העולם - כבר פספס את הרכבת, אבל אם אתם רוצים להרוג טרנד - פשוט תתחילו להשתמש בו. הילד כבר יברח לטרנד הבא".
MLpmiywRNzY
"זה שיגע את הבית שלנו", מספרת שרונה שליו, אם לחמישה, מתוכם תאומים בני 8 המאובחנים על הספקטרום, מתארת מציאות יומיומית שהתדרדרה לבלתי נסבלת - והכל בגלל תופעת רשת אחת שהפכה למגפה בבתים ובכיתות. "הם נראים חמודים, צבעוניים, וקצרים - סרטוני 'סקיבידי טואלט' ודומיהם. אך מתחת לפני השטח, טמון בהם פוטנציאל מסוכן, במיוחד עבור ילדים עם קשיי ויסות חושי או על הרצף האוטיסטי. זה הרס לנו את השגרה. הילדים צורחים פתאום בלי קשר, מחקים דמויות מטורפות, נועלים את עצמם בשירותים, רודפים אחד אחרי השני כאילו הם בתוך עולם אחר. ואתה לא מבין מאיפה זה בא - עד שאתה מגלה: הכל התחיל מסרטון טיפשי אחד ביוטיוב", מספרת שליו.
לטענתה, בעוד שילדים לא מאובחנים אולי יודעים לעשות הבחנה מסוימת בין מציאות לדמיון, הרי שאצל ילדים על הרצף, הגבולות מטשטשים במהרה. אחד מבניה החליט שהוא "יכול לעוף", לאחר שצפה בדמות שעפה באחד הסרטונים. "זה נשמע תמים, אבל הוא באמת ניסה לקפוץ ממקומות מסוכנים. היה צריך לשבת ולהסביר לו שוב ושוב שילדים לא באמת יכולים לעוף", היא מספרת. "זה לא רק עניין של חיקוי. מדובר בחוסר ויסות, בצרחות, בפגיעות בתקשורת. כשילד אוטיסט נחשף לתוכן כזה - זה מטלטל אותו. זה מחליף מציאות. הוא לא יודע מה מותר ומה אסור, מה דמיון ומה חיים אמיתיים".
הבעיה, לפי שליו, איננה מוגבלת לבית בלבד: "גם אם אני מוציאה להם את הטאבלט, הם שומעים את זה אצל חברים, דרך שעונים חכמים, צלצולי טלפון, אפילו עטיפות של מחברות. זה בכל מקום. הילדים נחשפים לזה בכל דרך אפשרית. זה כבר לא בשליטה שלי כהורה". ואם לא די בכך, לדבריה, מדובר בתכנים שמתלבשים בדיוק על המקומות הרגישים ביותר: "ההבעות של הדמויות לא טבעיות, הצרחות קיצוניות, יש שם אלימות וסצנות לא מותאמות בכלל לילדים. והם מחקים הכל. ברמה של תפקידים - גם בלי טאבלט, ראיתי אותם ממשיכים לחקות את הסקיבידי שבוע שלם. זה נחקק".
"זה לא רק בעיה של הורים לילדים עם צרכים מיוחדים. כולם נחשפים, כולם מחקים - רק שאצל הילדים שלנו, זה מתפוצץ חזק יותר. אנחנו משלמים על זה מחיר רגשי, התנהגותי ובטיחותי. הם לקחו את הבית שלנו למקום מאוד לא טוב. ואני יודעת שאנחנו לא לבד".
"פתאום שמעתי אותם שרים קפוצ'ינו בלרינה, טרללו טרללה. חשבתי שקורה להם משהו", סיפרה הלן גפסו, אמא לשלושה ילדים מאשקלון בני 8, 11 ו-12, שלא הבינה מה עובר על ילדיה כשהתחילו להשמיע בבית ובחוץ רצפים של מילים חסרות עניין. "הסתכלתי עליהם בהלם, ואז הבנתי שזה עוד טרנד מטיקטוק. הם שיגעו אותי - כל היום טומטום בלרינה, גם בים, גם בבריכה, גם עם חברים. לפעמים אני שומעת אותם כמו מקהלה, אני גרה בקומה ה-7 ושומעת את כל השכונה".
"זו לא עברית, זו גם לא איטלקית. זו פשוט טמטמת", אומרת גפסו. "הם לא מפסיקים לחקות את זה. גם כשהם משחקים פלייסטיישן, אם מישהו נפסל - ישר טומטומטום". לדבריה, היא מנסה ככל יכולתה להרחיק אותם מהמסכים: "אני אומרת להם, תצאו לחצר, תראו עולם. טבע, ים, בריכה - זה מה שילדים צריכים. אבל אז חבר מביא נייד, והילד שלי רוצה גם. קשה לעצור את זה".
ובכל זאת, היא מודה: "גם אני חוטאת בזה. לא אשקר. לפעמים אני גוללת בטיקטוק בעצמי. אבל הסרטונים האלה אידיוטיים בעיניי. זה מצחיק אותם עכשיו, אבל אני לא בטוחה שהם יצחקו ככה אם אראה להם את זה עוד שלוש שנים. זה הורס להם את הילדות. המסכים האלה מבלבלים להם את הראש. ילדים צריכים חוויות, לא ג'יבריש ואלגוריתמים". לדבריה, גם אנחנו, ההורים, צריכים להסתכל פנימה: "הדור שלנו מפונק, חסר גבולות - גם שלי. אבל גבולות זה שם המשחק. תורידו אותם מהמסך. תבלו איתם. קשה? נכון. אבל זה עניין של הרגל". "אנחנו רואים היום תכנים עם עומס חושי שלא מתאים לגיל, קצב מסחרר, שפה לא הגיונית, תכנים לא רגשיים - וכל זה כשהמוח של הילד בגילאים הקטנים עדיין בבנייה, מנסה להבין הקשרים, קצב, שפה, יחסים והסרטונים במסך הקטן הופכים לשוטר תנועה לא אחראי", מספרת הילה מדהלה פרחן, עו"ס ומטפלת רגשית, מנהלת סקטור רגשי בהתפתחות הילד טיפולי.
פרחן מזהירה מפני חשיפה למסכים בגיל הרך ומבהירה שההמלצות המקצועיות עדיין תקפות ללא מסך בכלל עד גיל שנתיים-שלוש, ובהמשך - תכנים מותאמים, זמני מסך מבוקרים, וליווי רגשי של ההורה, אך מודה כי המציאות היא קשה והעומס של ההורים הוא גדול.
"אי אפשר להתעלם מהנגישות. גם אם ההורה לא נותן - האח הגדול מראה ביוטיוב, או בגן הילדים ילד אחר מציג או מדבר על זה ולכן, אם כבר יש חשיפה, חשוב מאוד מהו התוכן ואיך ניגשים אליו". היא מדמה את מרבית התכנים הפופולריים שנצרכים היום דרך אפליקציות ייעודיות לילדים, לתזונה רגשית קלוקלת: "כמו ג'אנק פוד. לפעמים זה בסדר, אבל לא כתזונה קבועה. ילדים צריכים שפה עשירה, עלילה, מערכות יחסים - לא רעש רועש שחותך את הריכוז לגזרים".
במרכז ההתפתחותי שבו היא פועלת, מספרת פרחן, ניכרות ההשפעות: עיכובים בהתפתחות השפה, קושי חברתי, תוקפנות, ולעיתים גם סוג של התמכרות. "ילדים אומרים לנו מילים בג'יבריש, צירופים שאין להם משמעות. הם רגילים לשפה רנדומלית מהסרטונים. ואנחנו, כמטפלים, צריכים לחלץ משם את הילד ולהוביל אותו חזרה לשפה אנושית, מחוברת, מאפשרת". "כבר לא מעבירים מסר בדקה וחצי. צריך 10 שניות גג. אבל הילד לומד מזה שהעולם עובר מהר, שאין מקום לעיבוד, ואין מקום לעומק", אומרת קרימר. "כשיגדל, הוא יתקשה להכיל מידע מורכב - פשוט כי אף פעם לא למד איך".
אז מה עושים?
הצעה אחת של קרמר להורים, במקום להגביל ולהיאבק - היא ללוות. "אם הילד רואה סרטון, שבו איתו אחר כך. שאלו אותו מה הוא הבין, איך הרגיש, מה הוא חושב שזה אומר. עיבוד רגשי וקוגניטיבי יכול לצמצם את הנזק". המלצה נוספת: לא לוותר על האינסטינקט ההורי. "אם אתם רואים סרטון ומרגישים אי נוחות - סמכו על עצמכם. גם אם הילד נמשך לזה, זה לא אומר שזה טוב לו.
המסכים לא חייבים להיות רעים, אבל הם מייצרים נזק כשהם הופכים למחנך העיקרי. כל פעם שקופץ תוכן קופצני כזה, אנחנו צריכים לשאול את עצמנו - מי מחנך כאן את הילד שלי? ולמה?"