עלמא, הבת שלי, עומדת לעלות לכיתה א' ואין לה בית ספר מתאים. לא בגלל מחסור במקומות או בתקציב, אלא בגלל החלטה של משרד החינוך שמונעת פתיחת כיתה נוספת. למרות שמעל 60 הורים נרשמו לבית הספר, למרות התמיכה של המועצה והקהילה המקומית. הביקוש קיים והצורך ברור. אבל במחוז חיפה של משרד החינוך החליטו אחרת - "מתוך ראייה מערכתית כוללת", כפי שניסחה זאת מנהלת המחוז.
הסיפור הזה מעלה שאלה מהותית: האם עובד מדינה, טוב, מקצועי ואכפתי ככל הניתן כפי שככל הנראה מנהלת המחוז, האם הוא יכול להכיר טוב יותר מראש המועצה המקומית את הצרכים הייחודיים של כל קהילה באזורו? האם הוא יכול לקיים איזון נכון בין הצרכים של עשרות יישובים ומאות מוסדות חינוך, כשלכל אחד מהם יש מאפיינים דמוגרפיים, חברתיים וכלכליים שונים לגמרי? האם זה צריך להיות תפקידו?
התקציב הנמוך של הרשויות המקומיות
ישראל היא המדינה הכי פחות מבוזרת מבין כל מדינות הOECD. במדד הביזור לרשויות המקומיות של חוקרי הבנק העולמי נמצא כי ישראל מדורגת במקום 94 מתוך 182 מדינות בעולם. תקציב הרשויות המקומיות נמוך פי שניים באופן יחסי לעומת הממוצע במדינות ה-OECD.
95.1% מהמיסוי המקומי נקבע על ידי הממשלה, לעומת ממוצע של 7.8% בלבד במדינות ה-OECD. זה לא רק נתון סטטיסטי, מספרים אלה משקפים מציאות שבה השלטון המקומי הישראלי תלוי כמעט לחלוטין בהחלטות שמתקבלות במשרדי הממשלה.
הריכוזיות הזו יוצרת מחיר כפול. מצד אחד, רשויות מקומיות לא יכולות לתת מענה מהיר ומותאם לתושביהן, כי הן חייבות לחכות לאישורי השלטון המרכזי גם בעניינים הכי בסיסיים. ראש המועצה יכול לזהות בדיוק מה הצרכים החינוכיים של הקהילה שלו, אבל הוא לא יכול לפעול בהתאם לידע הזה. מצד שני, משרדי הממשלה מוצפים באלפי החלטות קטנות שמונעות מהם להתמקד במה שהם באמת צריכים לעשות - לקבוע מדיניות כוללת, לפקח על יישומה ולוודא שהמשאבים מוקצים בצורה הוגנת ויעילה.
תארו לעצמכם מנהל מחוז חינוך שצריך להחליט על פתיחת כיתות בעשרות יישובים במחוזו. האם הוא יכול להכיר לעומק את הצרכים הייחודיים של כל קהילה? האם יש לו את הזמן לבחון כל מקרה בנפרד ולהבין את הדינמיקה המקומית? התשובה הכנה היא שלא - ולכן ההחלטות מתקבלות לפי נוסחאות כלליות ונהלים אחידים שלא תמיד מתאימים למציאות המגוונת בשטח.
זו לא ביקורת על איכותם המקצועית של עובדי משרדי הממשלה. זו הכרה במגבלות המובנות של כל מערכת ריכוזית. אף אדם, גם אם הוא מוכשר ונמרץ, לא יכול להכיר לעומק את הצרכים של מאות קהילות. אף עובד ציבור, גם אם הוא בעל ניסיון רב, לא יכול לקיים איזון מושלם בין האינטרסים המקומיים השונים של כל הרשויות באזורו.
ביזור סמכויות מחושב יכול לפתור את הבעיה הזו מבלי לפגוע באיכות השירות או בשוויון בין אזורים. במקום שמשרד החינוך יחליט על כל כיתה שנפתחת, הוא יכול לקבוע תקנים כלליים, להקצות תקציבים, ולתת לרשויות המקומיות חופש פעולה בגבולות המשאבים שלהן.
כך המשרד יוכל להתמקד בתכנון אסטרטגי ולדאוג לשוויון בין אזורים, לקדם חדשנות פדגוגית, ולפתח מערכות הכשרה למורים במקום לבזבז זמן יקר על מיקרו-ניהול של החלטות מקומיות.
מדינות מובילות כמו דנמרק, קנדה ושוויץ הבינו זאת מזמן. הן נותנות לרשויות המקומיות חופש פעולה רב בהחלטות יום-יומיות, תוך שמירה על פיקוח מרכזי ועל תקנים איכותיים. התוצאה היא שירות מהיר יותר, מותאם יותר לצרכים המקומיים, וסיפוק גבוה יותר של האזרחים. החסרונות של ביזור - כמו פערים אפשריים בין אזורים או קושי בתיאום - ניתנים לטיפול באמצעות מנגנוני פיקוח חכמים ותקנים מינימליים שכל הרשויות חייבות לעמוד בהם.
בישראל כבר יש תחילת תהליך כזה. החלטת ממשלה 675 משנת 2021 לביזור סמכויות לשלטון המקומי והפחתת רגולציה עודפת נתנה דחיפה למשרדים רבים לבחון דרכים להגמשת דרכי פעולה. אבל התהליך איטי ומתנגש בהתנגדות מובנית של מערכות שרגילות לשלוט בפרטים הקטנים.
השירות הציבורי יתחזק כשהוא יתמקד בעיקר ופחות במשני. כשמשרדי הממשלה יוכלו להשקיע את מרצם בתכנון ארוך טווח ובפיקוח, במקום להיתקע בהחלטות שיכולות להתקבל טוב יותר ברמה המקומית. כשראשי רשויות יוכלו לממש את המנדט שקיבלו מהבוחרים ולהוביל שינוי אמיתי בקהילות שלהן.
הבת שלי לא צריכה להישאר בלי בית ספר מתאים בגלל שהמערכת מתוכננת בצורה שמונעת מקבלת החלטות מהירה וגמישה ברמה המקומית. זה לא סיפור על חינוך, זה סיפור על הצורך לאזן נכון בין שליטה מרכזית לגמישות מקומית. אנחנו זקוקים לשירות ציבורי שמאפשר לקהילות לפתח פתרונות מקומיים בתוך מסגרת של תקנים וערכים משותפים. זה לא רק יעיל יותר, זה גם דמוקרטי יותר.
הכותב הוא מנכ"ל ארגון תשתית, הפועל לחיזוק השירות הציבורי